בן טניה ודמיטרי. נולד ביום י"ז בניסן תשמ"ט (22.4.1989) בעיר מינסק שבבלורוסיה. אח לדין ומלאני. כשהיה גל בן חודש וחצי עברה משפחתו להתגורר בעיר קייב, בירת אוקראינה, אך בהיותו בן שנה וחצי חזרה למינסק. בשנת 1991, והוא בן שנתיים וחצי, עלו בני המשפחה לארץ כדי להגשים את הרצון לחיות במדינת היהודים. הם השתקעו בפתח תקווה, שם גדל גל והתחנך, וזכה לשמו העברי. בגיל שלוש וחצי הלך גל ל"גן נחמה". את חינוכו היסודי קנה בבית הספר "אור ניר", והמשיך לחטיבת הביניים "פיינשטיין", שם רכש חברים חדשים. שאיפתו של גל הייתה להיות מורה. בעבודת השורשים שהכין, כתב בתבנית של אקרוסטיכון על פי האותיות של שמו המקורי – יבגני: "י – יש דברים שרוצה אני להיות, ולכן עוד לא החלטתי מה לעשות;ב – בוודאי שאחליט בקרוב… אני חושב; ג – גדול אני אהיה עד שאחליט, אבל זה לא נורא; נ – נגיד בעוד שנתיים, נגיד בעוד שנה…; י – יכול להיות שאהיה מורה. אם כן – אז לא נורא." את לימודיו התיכוניים עשה גל בבית הספר "עמל ב'?", במגמה הביוטכנולוגית. הוא היה חברותי מאוד, ואהוד על חבריו ועל מוריו. גל, לדברי אמו, היה איש אשכולות ואמן בנשמתו. נושאים רבים עניינו אותו, ובכל אחד מהם חקר והעמיק ורכש ידע רב. תחביביו היו מגוונים: הוא אהב לשחק טניס, להאזין למוזיקה, וניגן בגיטרה בס. היה לו כישרון נפלא לציור; הוא צייר מאות קריקטורות, אך גם סגנונות אחרים של ציור. זמן לא מבוטל הקדיש למשחקי מחשב ולמשחקי חברה המצריכים מחשבה ודמיון, שלח ידו בכתיבת שירים, ואפילו כתב תסריט למשחק באינטרנט. נוסף על כל אלה, אהב לאתגר את עצמו בקריאת ספרים עבי כרס באנגלית. גל היה חבר מסור ונאמן, והעניק לכל אדם את התחושה כי הוא החשוב ביותר בעבורו. חברים רבים היו לו, וכולם החשיבו אותו כחבר הטוב ביותר שלהם. עם גיוסו לצה"ל, ב-7.10.2007, הוצב גל בחיל הלוגיסטיקה. מספרת אמו: "כשהתגייס אמרתי לו: 'זאת חוויה, אולי אחת מהחוויות המרגשות והחשובות בחיים. אתה תלמד לעשות דברים שונים ממה שעשית עד היום, תפגוש אנשים חדשים.'?" ואמנם, גיוסו של גל סימל תקופה חדשה ומרתקת המזמנת התנסויות ואתגרים. הוא החל קורס נהיגה, ורכש במהרה את אהבת החברים והמפקדים. לקראת סיום הטירונות עיצב למחלקתו את חולצת הסיום המסורתית, שעליה התנוסס ציור קומיקס פרי עטו. את הטירונות סיים גל בהצטיינות, ולאחריה הוצב בגדוד ההובלה 6920 כנהג משאית. בתוך זמן לא רב גילו מפקדיו את הפוטנציאל הטמון בו, והציעו לו לצאת לקורס קצינים. "היו לו קב"א [קבוצת איכות] 55, אנגלית מצוינת וכישורים רבים," אומרת בעצב אמו, "הוא רצה ללמוד, לנסוע ולעבוד בעולם. היו לו חלומות ותקווה לחיים מלאים ומעניינים." אלא שגל לא הספיק להגשים אף לא אחת מתכניותיו. רב-טוראי גל טרבוקוב נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בניסן תשס"ח (29.4.2008), שבוע לפני תחילת קורס הקצינים שאליו אמור היה לצאת. גל נהרג בתאונת דרכים שאירעה בעת שנהג במשאית בוואדי ערה, בכביש 65 לכיוון צפון, והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי "סגולה" שבפתח תקווה. בלכתו הותיר אחריו הורים, אח ואחות. בעיזבונו של גל נותרו שירים, ציורים ואיורים רבים. את השיר "שלום", שכתב כשהיה בכיתה י', גילתה אמו רק במהלך ה"שבעה": "?'שלום,' אמר אדם קטן, אדם אפור, / 'שלום,' אמר ונעלם. / כי הוא קטן והצללים גדולים. // ואיש לא שמע את מילותיו / ושלום יחיד, שלום בודד, / נמחה מן העולם. / וירח לא האיר את הצללים, / כי הוא קטן והצללים גדולים. // אדם נוסף אמר שלום, / אדם קטן, אדם אפור. / אך אל תתנו גם לו / להיעלם, להתפוגג, / שמעו את מילתו, 'שלום', / ולא יהיו עוד צללים, / כי האור יהיה גדול והם יהיו קטנים." בריאיון שנערך עם טניה, אמו של גל, שהתפרסם בעיתון "במחנה" הסבירה האם את הרעיון שעמד מאחורי כתיבת השיר: "אם לא להציל את העולם, אז לפחות להקשיב ולעזור לאנשים – על זה בעצם מדבר השיר." את ציוריו ורישומיו של גל, ממשיכה טניה ומספרת, לא היה צורך לגלות. כל מי שהכיר אותו ידע עליהם. במהלך השיעורים שבבית הספר היה גל תמיד עסוק ברישומים, ואיורים עמוסי פרטים מצאו את דרכם לנייר מחברת משובץ. לא בכדי נכתב בספרי המחזור שהוא "הפיקאסו" של הכיתה. טניה אינה יודעת מאין קיבל גל את הכישרון לציור – לא ממנה או מאביו דימה, היא אומרת; היה זה משהו טבעי שפרץ ממנו: "הוא לא דיבר על זה – פשוט צייר. ככה הוא ביטא את עצמו." ציוריו של גל נאספו במשך השנים ונשמרו בקלסרים; "אנחנו אולי לא חשבנו שהם ציורים של פיקאסו, אבל היום, הציורים שהותיר אחריו מקבלים בלבנו משמעות וחשיבות כמו ציוריו של האמן הגדול בעולם." לאחר מותו ארגנה טניה מחדש את מאות הציורים, ואת חלקם תלתה על הקיר. חדרו נותר כשהיה: גיטרת הבס, המחשב, הבגדים. טניה מעידה כי הקשר ששרר בינה לבין גל היה מיוחד במינו – חברי ופתוח, הרבה מעבר ליחסי אם ובנה. "לפעמים," היא מספרת, "הוא היה נעמד לצדי, כורך ידו סביב כתפי ושואל בהתלוצצות: 'מה פרח כמוך עושה במקום כזה? אפשר להכיר אותך?'?" באלבומי התמונות שפרסה טניה בעת הריאיון, נראה בכל התצלומים בחור תמיר וחייכן בעל עיניים ירוקות. את הקעקוע של "עץ החיים", שהתנוסס על גבו, זכתה לראות רק בתמונה, לאחר מותו. "גל אהב את החיים," היא מסכמת, "הוא רצה לטעום וללמוד מהכול. חייו היו קצרים – אך מלאים באהבה, בשמחה, באמנות ובמוזיקה. חיים מאושרים. הוא היה יפה תואר, שמח ואופטימי, אוהב לעזור ולתמוך. תמיד היה שם בשביל כל מי שהיה זקוק לו. ככה אזכור אותו."
