טפר, מאיר (מאיר’קי)
בן לאה ויעקב, נולד ביום כ"ז בחשוון תרפ"ט (10.11.1928) ברעננה ובהיותו בן 4 שנים עבר עם הוריו לקיבוץ יגור. שם עבר את כל שלבי החינוך: גן-ילדים, בית-ספר יסודי, בית-ספר מחוזי, עד שהיה לחבר בוגר במשק. מילדותו חיבב את השלמות, הסדר והניקיון ובייחוד אהב את בעלי-החיים. ביישנותו מילדות הפכה בתקופת התבגרותו לשתקנות מתוך ענווה, אך מדבריו בחוג חברים סגור נתגלה, ששתיקתו מכסה על עולם פנימי עשיר חוויות ושאיפות. בחברת הילדים והנוער היו דבריו נשמעים ומתקבלים בכובד-ראש, כפי שנאמרו. כשהורגש במשק מחסור רב בכוח אדם, בגלל גיוסים ושירותים בתקופת התקרבות הכוחות הגרמניים לאל עלמיין במצרים, אמר כי כעת אין פנאי להתעסק במתמטיקה ובפיסיקה, ויצא לעבודה בענף הצאן. התחיל לעבוד כרועה ובינתיים עסק גם באיסוף פרחים ובקריאת ספרים. התמסר לענף בחיבה וכאילו מתוך אמביציה אישית – צמודה לחיבה לבעלי-החיים – התגבר על קשיים לבל יהיה בין הנחשלים והגיע למהירות רבה בחליבה והיה לאחד מטובי הגוזזים. לא השאיפה להתבלטות המריצה אותו לכך, אלא הזיקה הרצינית לעבודה והשאיפה שתצא שלמה מתחת ידו. נטייתו זו נתגלתה גם במקרה אחר: כשנפצע בידיו בשעת תרגיל-ספורט, אמר: "אמא, אני מבטיחך, כשאגדל ואהיה פעם מדריך אדע לשמור על הילדים". בהיותו בן 15 היה למדריך גדנ"ע ביגור וביישובים הסמוכים. בתפיסתו המהירה הגיע לבקיאות בסוגי הנשק, ובשימוש ובטיפול בהם, ואף בהיותו עם הצאן בשלוות המרעה היה חוזר על תרגילי קפא"פ (קרב פנים-אל-פנים), כדי להגיע לידי שלמות בהם. גם בהיותו עמוס עבודה ותפקידים שהוטלו עליו היה מתנדב לעזור לאחרים בעבודה למעלה מחובתו, אף כשלא ביקשו זאת ממנו. פעם, בשעת מחסור באנשים בענף המכוורת, כאשר חבריו לענף הצאן רצו שיצטרף לסירובם הכללי לעבור אל המכוורת, השיב: "גם עלי חביבים הכבשים, אבל אם טובת המשק תדרוש זאת, אעבוד בכל ענף שהוא". כשהחלה מלחמת-העצמאות אמר להתגייס לפלמ"ח. מוסדות המשק עיכבוהו בגלל הצורך החיוני בעבודתו, אך אחרי הפצרותיו המרובות ("האם עלי לשבת בבית, בשעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?" – התאונן לפני אמו) הורשה לבסוף להתגייס. תחילה שירת בפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח (בגלל חשיבות "הקשר עם הגולה" – כפי שאמר), אחר-כך הועבר לחיל-היבשה, עבר קורסים שונים, קיבל תפקיד מ"כ ומדריך והתמסר כולו לתפקידיו, אך קשרי נפשו עם הבית והמשק לא נותקו. הוא השתדל להרגיע את אמו בהשגת ידיעות על שלום אחיו אריה ובהעברתן אליה, ובשעת פרידה אמר לה: "אל תחשבי, אמא, שרק לך בנים לוחמים, כל בית ישראל נותן היום את חלקו!" אך נתינת חלקו בהדרכה לא סיפקה אותו. "כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך. צריך לעשות משהו! שם נלחמים, וכאן יושבים ומתבטלים," אמר בקנאה לחברו שעלה לקרבות בדרך לירושלים. "יש לי 'כיף' לעלות!" סוף-סוף ניתן לו מבוקשו והוא השתתף בפריצת הדרך לירושלים, בכיבוש בית-איכסא, ובליל הסדר של פסח גם בהתקפה על נבי-סמואל. לקראת סוף אפריל 1948 נערך בגזרת ירושלים מבצע "יבוסי", שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים והיישובים שבצפונה. לצורך המבצע הועברה חטיבת "הראל" לירושלים ובליל 22-23 באפריל יצאו כוחותיה לתקוף את שועפת, בית-איכסא ונבי-סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב וההסתערות החלה עם שחר. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת ובנסיגה הקשה לאור היום היו נפגעים רבים. בקרב זה נפל, תוך כדי חיפוי על נסיגת חבריו ביום ט"ו בניסן תש"ח (23.4.1948). והובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית- הקברות הצבאי בקרית ענבים. משקו הוציא חוברת לזכרו.
