טנצמן, מיכאל

בן בתיה-חוה ואברהם, נולד בשנת 1927 בעיר ברזנו, פולין ולמד בבית-ספר יסודי, בצעירותו נתייתם מאביו, ואמו נרצחה בידי הנאצים. הנער היתום הצליח לברוח מגיטו ברזנו ביום השחיטה, והצטרף אל הפרטיזנים ביערות ווהלין עד בוא הסובייטים. הוא גויס לצבא הסובייטי ושירת במשטרה החשאית. עד תום המלחמה מצא את הדרך חזרה לפולין, ומשם – לגרמניה, ב"נתיב הבריחה". במחנה לייפהיים בגרמניה שירת כשוטר במשטרה היהודית. מיכאל העפיל ארצה באונייה "לטרון" בשנת 1947, גורש על-ידי הבריטים לקפריסין ושוחרר משם כעבור חודשים מספר. בבואו ארצה התגורר ברחובות, אך לא ידע כל מנוחה "אזרחית" ואץ להמשיך מסורתו הצבאית ועוד בדצמבר 1947 התייצב לשירות ושירת בחטיבת "גבעתי". השתתף בין היתר בכיבוש קוביבה, יבנה, ועקיר. לקראת חידוש הקרבות הקרבות בתום ההפוגה הראשונה תוכנן מבצע "אנ-פאר" במגמה לפרוץ את הדרך לנגב. אולם המצרים הפרו את ההפוגה והקדימו ותקפו בליל 7-8 ביולי 1948, תפסו מספר משלטים ושיבשו תוכנית זו. במסגרת המבצע תקפו כוחותינו בלילה שלאחר-מכן 8-9 ביולי, וכוחות "גבעתי" כבשו את משלט עיבדיס, צפונית-מזרחית לנגבה. בימים הבאים ערכו המצרים התקפות כבדות חוזרות ונשנות על המשלט ולוחמי "גבעתי", בהגנה עיקשת, הדפו את ההתקפות. בקרבות אלה נפל, ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר טוביה. לפני הילקחה לבור המוות, קראה לו אמו וציוותה עליו: "מיכאל ברח, ואם תצליח עלה לארץ-ישראל, ושם תמצא מנוח לגופך ולנשמתך". הוא קיים את צוואתה. כשנפצע בקרב האחרון שלו, וחבריו אמרו להעביר אותו לבית-החולים, עוד הספיק לקרוא: "אמא, אמא!" – ומת.