טננבאום, אילה (הינדה)

בת צביה ברכה ויעקב אריה. נולדה בי"ג בכסלו תרפ"ז (19.11.1926) בעיר קראשניק שבפולין. בעיר הולדתה, סיימה בית-ספר עממי פולני, ולימודי היהדות קנתה בבית-הספר "בית-יעקב". בבית הוריה קיבלה חינוך ציוני ודתי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נדדה עם משפחתה ברחבי רוסיה ואוזבקיסטאן. בדרכי הנדודים ידעו רעב ומחלות שגרמו למות ההורים. אחותה ואחיה כנראה נהרגו בידי אוקראינים, אבל אילה המשיכה בנדודיה עד שהגיעה לטהרן בירת פרס ובשנת 1943 עלתה ארצה בשיירה הראשונה של "ילדי טהרן". בארץ הובאה אילה לכפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים וסיימה בו את לימודיה. אחר-כך הצטרפה לגרעין קיבוצי במסגרת "הקיבוץ הדתי" וב-1945 עברה עם הגרעין לקבוצת שלוחות שישבה במחנה זמני בפרדס חנה. אילה היתה לחברותיה סמל הצניעות והתום, וכשהיה מישהו מתלונן על קושי ומצוקה היתה עונה כי היהודים בערבות סיביר היו מאושרים אילו ניתן להם לחיות בארץ ולכן אסור להתלונן. ביום כ"א בכסלו תש"ו (26.11.1945) היתה אילה בין המוני היהודים שזרמו לכיוון גבעת חיים כדי לסכל נסיון בריטי לערוך מסדר זיהוי וחיפושים במשק בעקבות פיצוץ תחנת-תצפית של משמר-החופים על-ידי ארגון ה"הגנה". אילה היתה בקבוצה שניסתה להגיע אל גבעת חיים מכיוון עין החורש הסמוכה. החיילים הבריטים חסמו את דרכם ואיימו בפתיחת אש אם יוסיפו להתקדם, אבל הקהל המשיך לנוע. החיילים החלו לירות, אבל עשרות בני-אדם המשיכו לרוץ קדימה ואילה בתוכם, שנים עשר כדורים פגעו בה והרגוה. היא נקברה בבית העלמין בפרדס חנה, ולידה קבור חברה לגרעין נפתלי שטיינפלד שנפל יחד אתה. על קברם חקוק: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. נפתלי אילה שלוחה". שמה חרות על אנדרטה שהוקמה ליד גבעת חיים לזכר שבעת החללים שנפלו באותו יום; מעשה גבורתה מוזכר בספרו של מיכאל בר-זוהר "בן-גוריון" וב"ספר תולדות ההגנה;" ד"ר חיים חמיאל, מחנכה, הקדיש לה רשימה מיוחדת בספר "ילדי טהרן".