טנדיט, רון
בן שרה ואריה. נולד ביום ו' בכסלו תשכ"ח (8.12.1967) במצפה רמון, בן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. הוריו בחרו לו את השם רון, לאחר שקראו על משפחה ששיכלה את בנה-יחידה – רון. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו במצפה רמון. כשמלאו לרון שבע שנים, עברו הוריו להתגורר במושב עמיקם, בשרון הצפוני. הוא למד בבית-הספר היסודי במקום, ובחטיבת-הביניים בפרדס חנה. רון המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון 'אורט' השומרון בבנימינה, במגמת אלקטרוניקה ולאחר-מכן במגמת אדריכלות. רון שפע חיוניות ושמחת חיים, שמשכו אליו את כולם. הוא בלט כנער עצמאי, שביצע כל מה שבחר לעשות. היה נער שובב, עליז מאוד, עסוק בשפע של פעילויות, שאת כולן ביכר על פני הלימודים בבית-הספר. אהב במיוחד את הים, את הגלישה בגלשן-רוח ובסיום כתה י' יצא לקורס מצילים חובבים בקיבוץ שדות ים. אהב לגלוש על השלג בחרמון ולדברי אמו אהב כל מה שהיתה בו עוצמה של התנועה ושהיה כרוך בסכנה. טרם גיוסו לצה"ל זומן רון למבדקי צוות-אוויר. רון גויס לשירות חובה בצה"ל באמצע חודש פברואר 1986. הוא הוצב בחי"ר ונשלח לחטיבת גבעתי. עבר טירונות חי"ר, יצא לקורס קשרים גדודיים-חי"ר ולקורס נהגי נגמ"שים. בסיום הטירונות, הגיש בקשה להתנדב לטיס. בטופס הבקשה כתב רון: "אני מעונין לנצל את מלוא הפוטנציאל שלי. התקבלתי פעם לקורס, רוצה לנסות שנית". רון יצא למבדקי צוות-אוויר אך נשאר לבסוף בחטיבת גבעתי. הוא יצא לקורס מ"כים-חי"ר, קיבל דרגת רב"ט ויצא עם יחידתו לפעילויות בלבנון. מפקדו בתקופה זו כתב, כי יכולתו של רון להעניק מעצמו לאחרים, בעצה טובה, בשיחה חברית וגם במעשים, היתה לשם דבר ביחידה. בקיץ 1987 ביקש רון חופשה חקלאית. עיקר פרנסת המשפחה היה מעיבוד כרמי ענבים למאכל וליין. לרון היה חשוב להיות שותף להוריו בעומס העבודה בעונת בציר הענבים. ביום י"ז בכסלו תשמ"ח (8.12.1987) נפל בקרב בלבנון. רון נפגע בעת ביצוע פתיחת ציר, כאשר הנגמ"ש שבו נסע עלה על מוקש. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – גלית ושירי, ואח – שחף. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז יצחק רבין: "רון היה חייל למופת. כמפקד כיתה היה נושא להערכה ולהערצה מצד חייליו. היה חבר נאמן ותרם רבות לגיבוש ולאווירה הטובה בין חבריו". מפקדו של רון כתב למשפחתו: "רון היה לכולנו, מפקדים וחיילים, דוגמה וסמל. נבון, עם כושר מבצעי מעולה ובעל יוזמה. במיוחד התבלט בתכונותיו כאדם וכחבר אמת…" בני משפחתו של רון הוציאו לאור חוברת זכרון "לזכרו". וכך כתבה אמו: "רון לא היה תלמיד "חכם" הוא לא כתב שירים / וכן לא חיבר מנגינות וגם לצייר הוא לא צייר. / היה לו חיוך נהדר, היתה לו חיות בעיניים. / כתף איתנה, מלה לכל אחד ומרץ בשביל שניים. / רון ידע לתמוך במי שצריך. לאהוב מכל הלב וגם להיות נאהב. / ידע לחלוק בכל מה שהיה לו. רון שלי היה בן-אדם!!!"
