טן-פי, שאול

בן יהושע ועליזה. נולד ביום ה' בסיון תש"י (21.5.1950) בתל אביב. בהיותו בן שנה עברה המשפחה לגור בירושלים, אליה נקשר הילד בכל נימי נפשו הרגישה. דמותו הרוחנית גובשה בבית, אשר בו ספג ערכי לאום ומסורת ובגימנסיה העברית שבה התחנך. אביו – משורר וראש מערכת "הארץ" בירושלים – הקנה לו השקפת עולם בדבר ייחודו של עם ישראל ומהותה של גאולתו במדינה ריבונית. מאמו רכש רוך וחום, שהזינו את נפשו וגיבשו אישיות חמה, ישרה ללא פשרות, שכובד ראש והומור שוכנים בה בכפיפה אחת. בהיותו נער התמסר בהתלהבות לספורט ולהדרכה בתנועת "הצופים". דמותו פרועת הבלורית – כאשר היה מרקד במעגל, ישוב ליד הפסנתר או פוסע בשבילי הארץ – הייתה מוקד בפעילות החברתית של בני מחזורו. כאשר גויס לצה"ל בחודש אוגוסט 1968, נקבע לשאול פרופיל רפואי נמוך והוא שובץ ביחידת אפסנאות. מאז לא חדל ממאמציו לשפר את כושרו הגופני ומהפצרותיו להתייצב בפני ועדה רפואית, שתקבע לו פרופיל רפואי אחר. לבסוף נשאו אלה פרי ושאול שובץ בסיירת שריון והצטרף לרבים מחבריו הנאמנים, מהם נפרד בבסיס קליטה ומיון. שירותו בצה"ל היה מאבק מתמיד למען יוצב בקו הראשון, כדי לממש את הערכים בהם האמין, כחובת הפרט למדינתו. תקופת האימונים הייתה לו חוויה מרגשת, חרף המאמץ שהיה כרוך בכך. שאול ראה בה מסגרת, שהכשירה אותו לבצע את תפקידו הלאומי. הוא נשא בעול הכרוך באימונים המפרכים, כשהוא משמש משען מוראלי לחבריו ליחידה. קפדנותו במילוי הוראות מפקדיו, בצד הברקות ההומור שלו בעיתות משבר, היו לשם דבר בין חבריו. בתום האימונים נשלח לאזור תעלת סואץ. להוריו ולחבריו כתב על ההרגשה הטובה שמילאה אותו, בגלל יכולתו למלא את חובתו למדינה בנאמנות. "אני הולך ליחידה קרבית, כי המדינה זקוקה לי שם. זו המדינה שלי", כתב. יחידת הסיור בה שירת מילאה תפקידים חיוניים לאורך הגדה המזרחית של התעלה. בזכות כושרם של חייליה, התבקשו כפעם בפעם לאייש מוצבים כדי לנסוך באנשיהם מחוסנם ומרוחם האיתנה. לאחר מכן התפצלה היחידה ושאול היה בין היחידים שנשלחו לשרת קבע במוצבים. בתקופה זו התגלתה אישיותו במלוא שיעורה. מפקדו העיר כי הוא היה אחד החיילים שהרכיבו את השלד המבצעי והמוראלי של המעוז. מלחמת ההתשה באזור התעלה העסיקה רבות את חיילי המוצב ושאול היה נכון להיחלץ למשימות שמעבר לחובתו. ברבות הימים שם, נוכח שאול לדעת מהו המחיר העגום ששולם. אחד אחד נפלו חבריו לנגד עיניו. מצב רוחו הקדיר והלך וגעגועיו הביתה רבו. מדי בוקר היה מטלפן לדירת הוריו בירושלים כדי לדרוש בשלומם ולבשר, למעשה, כי לא אונה לו רע. מפקדיו ביקשו שימשיך לשרת במוצב גם לאחר התקופה המקובלת, בשל תרומתו לכושר הלחימה ולחוסן הנפשי של חייליו. בימיו האחרונים היה משוחח הרבה על חבריו שנפלו ועל הניתוק שבין החזית לעורף. בחופשתו האחרונה ערך מעין מסע פרידה בין ידידיו וסייר בירושלים אשר אהב. ביום ד' במרחשון תש"ל (16.10.1969), נפל בהפגזת אויב, בעמדה הקדמית אשר בה ניצב על משמרתו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. ראש אכ"א אישר לו דרגת רב"ט שתוקפה מיום נפלו. מפקדו שספד לו ליד הקבר הפתוח, ציין את מקומו ביחידה ואת השלמות בה ביצע את תפקידיו: "תמיד היה מלא שמחת חיים ובכל הפסקה באימונים הייתה החבורה ברובה מתרכזת סביבו", אמר המפקד. "קולו היה נישא מעל כולם, בוויכוחים רעיוניים ובשיחות על תרגולים. הוא היה אהוד על חבריו. באימונים נראה תמיד כשהוא עוזר לחברים, מתוך יחס חברי, משום שראה בהצלחת מחלקתו הישג אישי שלו". לזכרו ולהנצחת שמו יצא לאור ספר בשם "שאול היה" – סיפור חייל בסיירת המספר את סיפור חייו וכולל ציורים מעשה ידיו.