טמרסון, יניב (נושי)

בן איזבלה ורוני, אח לברוך ואבי. נולד ביום י"ז בחשוון תשמ"ה (12.11.1984) במושב ציפורי שבעמק יזרעאל, לאחת המשפחות הוותיקות והמוערכות שביישוב. ילד חכם, חברותי ואהוב מאוד, חייכן ושמח, תוסס ופעלתן. חבריו במושב כינו אותו "ג'ניב" ומתארים אותו כ"ילד נדיב ורחב לב. חיוך מתוק, מעט נבוך, וחיבוקים כמו של דוב." את כל שנותיו עשה יניב בציפורי, אך בהיותו בן לאב תל אביבי שורשי, היה בו שילוב של מושבניק ושל עירוני: יניב אהב מאוד את הטבע ואת המושב, ועם זאת ידע ליהנות מחיי העיר ומשלל האפשרויות שהציעה. יניב היה אדם הישגי ושאפתן גדול, ותמיד חתר להגיע ל"טופ" – לנקודה הגבוהה ביותר האפשרית. בהיותו ילד מחונן, מעולם לא נדרש ללמידה ולהשקעה; לכל אורך שנות לימודיו, תחילה בבית הספר היסודי נהלל, ולאחר מכן בבית הספר התיכון המקיף החקלאי "ויצו נהלל", היה יניב תלמיד מצטיין ש"קטף" מאיות בזו אחר זו. הוא היה דעתן לא קטן, בטוח מאוד בעצמו, ולא אחת היה נקלע לוויכוח סוער עם המורה לספרות, על מהותה של היצירה המנותחת… המיזוג המוצלח של צחוק ורצינות, שהיה ביניב, הקנה לו קסם מיוחד. "אהבתי את השובבות המיוחדת שלך ואת הרצינות כשהיה בה צורך," כתב נתן פרי, אחד ממוריו, "היית אדם שאהב את החיים ואת החברים. היית אדם שאהבתי לצעוד איתו במסע בפולין בעקבות אחינו שאינם. היית אדם." בשל פער הגילים הקטן שביניהם, היו יניב ואחיו ברוך ואבי קשורים מאוד זה לזה, ויחסיהם הושתתו על פרגון הדדי ועל אהבה גדולה. שלושת האחים גדלו בחדר אחד, וכפי שמתאר זאת ברוך, "התקופה אולי הכי טובה שאני זוכר, שלוש מיטות בחדר עם שטיח, רק רצים כל היום ומשתוללים." הגם שלכל אחד מהאחים היה עולם פרטי משלו, למעשה גדלו השלושה יחד – משחקים בחציר או ברפת של סבא וסבתא מחבואים ותופסת, מכינים שיעורים בצוותא במכתבה המשותפת, משחקים שחמט שלמדו מסבא – כשיניב מנצח את כולם (חוץ מאת סבא), וחולקים אותם חברים. גם עם הוריו ניהל יניב מערכת יחסים חמה, קרובה ופתוחה, נהג לשתף בחוויות, ולא היסס להתייעץ כשהיה זקוק לכך. הוריו של יניב התגרשו כשהיה צעיר, ויניב, כמו אחיו, קיבלו על עצמם אחריות לסייע לאם במטלות הבית ולהקל עליה את המשא. את אביהם, איש קבע בחיל האוויר, היו רואים בסופי השבוע, כששב מפעילותו בצבא, ואת הזמן החסר השלימו בטיולים רבים. ברוך נזכר בטיול בר המצווה המשותף: "בעשרה ימים עשינו את פריז ואת לונדון ברגל – יניב, כמו תמיד, הוביל בראש, קרא על האתר שהיינו בו והסביר לנו, הסתכל במפות ובשלטים, והוא זה שקבע לאן הולכים ומה רואים." העצמאות שהפגין יניב מגיל צעיר, כמו גם המודעות הכלכלית המפותחת שגילה, עוררו הערכה רבה כלפיו. יניב תמיד עבד, ואף פעם לא ביקש כסף מההורים. בנערותו, עבד ברפת ובגינות הצימרים של השכנים, וטרם גיוסו עבד בפיצרייה כמנהל משמרת. יניב גם הדריך בתנועת הנוער "בני המושבים", ונחשב לאחד המדריכים הפופולריים – "החניכים כל כך אהבו אותך, העריצו אותך גם בתור מדריך וגם בתור חבר שתמיד מדבר בגובה העיניים וגם יודע להשתטות כשאפשר." בין לבין מצא יניב זמן לשחק כדורגל וכדורסל, לקרוא ספרים, לטייל ולבלות עם החבר'ה, להאזין למוזיקה, וליהנות מכל הדברים הטובים שיש לחיים להציע. יניב, אומר אביו, ומעידים גם חבריו, ידע לאזן בין הטוב והרע שבחיים, ידע לאהוב, להעניק ולקבל, וידע להתמודד גם עם הרגעים הקשים, ולקבלם באהבה ובחיוך. וכותבים החברים מהמושב: "ג'ניב, החלק העשירי שלנו. חמישה בנים. חמש בנות. כמה מושלמים. ואתה, הבוגר מכולנו, תמיד כבשת אותנו בטוב הלב שלך, בפשטות, בכבוד ובאהבה שידעת לתת לכל אחד מאיתנו. תמיד מחייך חיוך רחב לכל אדם, תמיד שואל לשלומו של כל אחד… זכרת ודאגת לכולנו, תמיד הייתה בך אחוות המושב הקטן שלנו. וכל פגישה איתך מעוררת בנו הערצה על החריצות, על השילוב של לימודים ועבודות בו זמנית, ועל איך שתמיד היית מגונן ושומר עלינו – בנות המושב. תמיד היית כזה אופטימי והניצוץ שבעיניים כל כך בלט…" את לימודיו סיים יניב בהצטיינות, וכבר חיכה מאוד לגיוסו לצבא, כששאיפתו המוצהרת היא להיות רמטכ"ל – לא פחות. אלא שפריצת דיסק הצריכה ניתוח בגבו, וגיוסו נדחה. לאחר שהשתקם, נקבע ליניב, לאכזבתו הגדולה, פרופיל רפואי נמוך, ובעטיו, נבצר ממנו לפנות לשירות קרבי. לא מעט סיבות היו ליניב שאפשרו לו לשרת שירות נוח, אך יניב שאף לגדולות, ודבר לא יכול היה לעצור אותו. יניב התגייס לצה"ל ב-11.10.2004, יצא לטירונות כלל צה"לית, והוצב בחיל החימוש. הוא סיים בהצטיינות כמה קורסים מקצועיים, ומונה לתפקיד הנחשב של מדריך טילי נ"ט בבה"ד (בסיס הדרכה) 20. מספר מפקדו: "מהר מאוד גיליתי חייל בעל יכולת מנהיגותית יוצאת דופן, אשר יודע לסחוף את כולם לכל משימה עם חוש הומור מדהים. תמיד ראיתי סביבך אנשים, ואתה כמובן במרכז העניינים, דואג לכך שלכולם יהיה חיוך על הפנים. כן, יניב, אהבתי לתת לך, בעיקר את המשימות הכי קשות והכי תובעניות, כי ידעתי שהן יבוצעו בצורה הכי טובה, במינימום זמן ובמקצועיות רבה. יניב, אהבתי לשמוע אותך אומר 'המפקד אין לך מה לדאוג הכול קטן עליי', וזה נכון – הכול היה קטן עליך…" אלא שגם בתפקידו היוקרתי, חש יניב כי אינו תורם מספיק, ודעתו לא נחה עליו. בדרך-לא-דרך, נחוש להשיג את המטרה, עשה יניב הכול כדי להעלות את הפרופיל הרפואי, ולממש את חלומו – לשרת כלוחם בשריון. משפחתו וחבריו צפו במאמציו בגאווה בלתי מבוטלת, וכשהם תולים בו עיניים מעריצות. כתבה הילה: "היית כל כך 'מורעל' על הצבא ומעוניין לתרום למדינה, בזמן שכולנו כבר דיברנו על זה שאין כוח יותר ורוצים להשתחרר…" וכשהצליח לבסוף להשיג את מבוקשו והועבר לחיל השריון, חזר יניב לנקודת ההתחלה: הוא יצא לטירונות קרבית, ביצע מסלול בגדוד 9, והשלים בהצלחה קורס מט"קים (מפקדי טנקים). בתום הקורס הגיע לגדוד 52 – גדוד "הבוקעים", והוצב בפלוגה ו' – "ומפיר אימפריה". מפקדו הקודם מתוודה: "כשעזבת לשריון כולם היו עצובים, ואני באופן אישי הרגשתי כי הפסדתי את אחד החיילים הטובים שלי אם לא הטוב מכולם, אולם שמחתי עבורך, כי הגשמת את מה שתמיד רצית – להיות לוחם בשריון, ואם אפשר להיות במקום הכי מסוכן – אז עוד יותר טוב." חודש וחצי בלבד הספיק יניב לשרת בגדוד, אך את חותמו, כך מעידים מפקדיו, הטביע כבר למן הרגע הראשון. ב-12.7.2006, עם חטיפתם של רב-סמל-ראשון אהוד גולדווסר ורב-סמל אלדד רגב ופרוץ מלחמת לבנון השנייה, הופעל מיד גדוד 52 ללחימה בלבנון. פלוגות הגדוד פעלו תחת פיקוד יחידות שונות בגזרות, במאפייני פשיטה על מוצבי החזבאללה בסמוך לגבול. מבחינתו של יניב, הייתה הכניסה ללחימה בבחינת הגשמת חלום. המוטיבציה שלו הייתה בשיאה, והשתלבותו בגדוד מוחלטת. סגן-אלוף גיא קבילי, מפקד הגדוד, כותב על יניב: "… דחפת ליטול חלק בלחימה בד בבד עם העובדה כי לוחמי ומפקדי הפלוגה למדו להכירך והתאהבו בך במהירות. המוטיבציה הגבוהה, החברתיות, האנושיות, יכולת המנהיגות ורוח הלחימה מיד בלטו." ב-9.8.2006 פעל גדוד 52 בכפר קנטרה. בעת נסיעת שיירה ממגנן הגדוד בקנטרה התנגש טנק בגשר בטון שהיה מעל הכביש, והגשר קרס על הטנק. מפקד הטנק, סמל-ראשון רון ויינריך, נפגע קשות בגבו וכתפו. כותב גיא המג"ד: "יניב, עם פגיעתו של רון הפגנת קור רוח, רעות, תושייה ואומץ לב. פעלת במהירות להזזת הטנק, ולאחר מכן נטלת חלק מרכזי בחילוצו ובעצם בהצלת חייו של רון, זאת בשטח מאוים בליבה של לבנון. יום לאחר מכן המשכת להוכיח את יכולתך, עוצמתך ואת רוח המפקד אשר פיעמה בך, עת עודדת את צוותו של רון ונטלת את הפיקוד על הצוות." ביום שישי 11.8.2006 הגיע יניב למקום עבודה של אימו בטבעון, בפעם האחרונה, לאחר חמישה שבועות שבהם לא היה בבית. הוא בא לזמן קצר, רק כדי לומר שלום, קודם לכן ביקר את מפקדו רון ויינריך הפצוע בבית החולים רמב"ם ופגש חברים. בערב שבת, כ-7 שעות לפני נפילתו בקרב, התקשר יניב טלפונית לאביו לברכו, ליום הולדתו הארבעים ושבעה, והסביר שלא יהיה זמין בימים הקרובים. רוני היה מודאג ותחושותיו קשות. "אחרי השיחה הרגשתי שמשהו רע יקרה," הוא משחזר. "הבנתי שהוא נכנס ללחימה בעומק השטח הלבנוני. גם בימים שקדמו לכך הוא נכנס ויצא, אבל הפעם הייתה לי תחושה קשה." יניב נפל בקרב בכפר קנטרה שבדרום לבנון ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), בעת שטיל שירה החזבאללה פגע בטנק שפיקד עליו. היה זה יום הולדתו של רוני אביו, בעצמו בן שכול לאב שנפל בעת שירותו הצבאי בחיל האוויר, כשהיה בן ארבעים ושש בלבד. "כמו תמיד ביקשתי ממנו שישמור על עצמו," סיפר רוני בדמעות על שיחתו האחרונה עם יניב, "וזו המתנה שקיבלתי ליום ההולדת שלי." יניב הובא למנוחות בבית העלמין שבמושב ציפורי. הניח אחריו הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. ספד לו מפקדו בבה"ד 20: "… כן, יניב, רצית להיות גיבור, וכרגיל, כמו כל דבר, גם את זה הגשמת. כאשר הגעת לבקר ראיתי את הניצוצות בעיניך, ובאיזו התלהבות אתה מדבר על השריון. סיפרת עד כמה קשה, אבל כמו תמיד אמרת 'המפקד קטן עליי'. סיפרת שאתה מסופק ואוהב את מה שאתה עושה, והכול בחיוך ובעליצות ובמוטיבציה בלתי נלאית אשר אפיינה רק אותך. אתה, יניב, הצלחת להצטיין בכל מעשיך, היש יותר מזה? בטוח אני שעכשיו אתה מביט מלמעלה, ומחייך את החיוך שלך ואומר 'המפקד מה אתה מבלבל את המוח, חבר'ה, תמשיכו הלאה, הכול קטן עליי, יהיה בסדר, תהיו חזקים'…" הספיד את יניב נציג מושב ציפורי: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה. יניב שלנו, גיבור אמיתי, שלחם להגיע ליחידה קרבית, בעקשנות ובהתמדה, עד שסיים קורס מט"קים. ביום שישי קיבל פיקוד על זוג טנקים ונכנס ללבנון, משם לא חזר. אנו עדיין תחת הלם הידיעה כי יניב איננו. יניב, הבן של איזבלה ורוני, אח של ברוך ואבי, נכדם של פרומה ומיכאל (מישה) ליפשיץ מוותיקי היישוב, ושל מרים וברוך טמרסון. יש כאן בינינו הרבה אהבה ותמיכה והכול לכבודך יניב. אופייך הנוח, החיוך הנצחי, חריצותך והאנרגיה הבלתי נדלית שלך הביאוך להגשמת שאיפותיך. … היו לך עוד הרבה שאיפות והישגים לממש, אך המלחמה גדעה את חייך הקצרים. … יניב, אנו מצדיעים לך, יהי זכרך ברוך." ספדה ליניב אחת מחברותיו הקרובות, בשם החברים: "אני עומדת פה – מעל חבר – חבר שוכב חסר רוח חיים. אני פה, ואני רואה הכול. רואה הכול אבל לא מבינה כלום. אני אשקר אם אומר שאני מופתעת, כי נחישות, אומץ ורוח קרב כמו שלך לא יכלו להביא לתוצאה אחרת. יניב, לא היית מוכן לוותר עד שלא היית בחזית. ניסינו לחשוב מה אנחנו יכולים לספר שיתאר אותך בצורה הטובה ביותר. אז אולי היית אחד המפקדים היחידים בבה"ד 20 שהצליח לגרום לקורס לצעוק בגאווה 'עורב כבוד'. אולי שבכל מקום שהיית, תמיד כאבה הבטן ושרירי הלחי נתפסו מרוב צחוק. או שכבר בתור טוראי שרק סיים טירונות, התרוצצו אחריך חיילים עם פז"ם כפול משלך, וקראו 'המפקד'. אולי שמשלחת שלמה לפולין, נהנתה לכנותך בשם 'נושי' – כמובן בזכות אימא איזבל שדאגה ליידע את כל חברי הקבוצה. אולי שכבר בכיתה י"א, כששאלו אותך מה אתה רוצה לעשות בצבא, ענית בנימה יניבית טיפוסית – 'להיות רמטכ"ל'. אנחנו פה, מתגעגעים אליך, רוצים שתהיה פה איתנו. 'וואפה', 'נושי', יניב, אתה תמיד איתנו. גאים ואוהבים." מושב ציפורי הקדיש דברים לזכרו של יניב בגיליון מספר שתיים של "ציפוריתון" – עיתון המושב. כתבה שושי אליה, בשם כל תושבי ציפורי: "… יניב – אתה חצית את הגבול בין ישראל ללבנון. חצית גבול בין נער חייל – לגבר. חצית גבולות בין כוח היופי – לכיעור. בין שיכרון השמחה – לאלפי יגונות. חצית גבולות בין הטוב – לכוחות האופל והרוע. אך הלכת צעד אחד יותר מדי – רחוק מדי. חצית את הגבול בין החיים למוות. יניב. אנו בוכים וכואבים. משפחתך גידלה נער למופת. תלמיד מעולה. חרוץ. בעל כישרון. יניב – הנבת פירות משובחים בעבודה, בניהול עסק, תרמת רבות לכולם, לחברה… את כל אלה – את הכישרון, היופי, האומץ, האהבה שקיבלת, לקחת איתך. אנו מבטיחים שאת יניב לא נשכח. נזכור ונזכיר. נחזור ונשחזר רגעים יפים. ננציח לעד." כתבו החברים מהשכבה: "ג'ניב … לא נשכח את חוש ההומור הייחודי שלך, את הבדיחות, את החריצות וההתמדה שלך כבר מגיל כל כך צעיר, שהראו על העצמאות הכמעט מוחלטת שלך. והיכולת לא רק לחשוב ולתכנן, אלא גם ליישם ולבצע על הצד הטוב ביותר. אהבתך הגדולה לחברים ולמושב, והמסירות האין-סופית למשפחה – ובעיקר לאימא, תמיד יישארו בליבנו. … שולחים לך אהבה גדולה." על מצבתו של יניב חקקה משפחתו את המילים "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". יניב, שהיה מחובר בכל נימי נפשו לארץ, שאהב לטייל בה ושהקריב את חייו למענה, מונצח במסע טרקטורונים שנערך לזכרו ב"שביל ישראל", מכרמיאל ועד אילת. עוד מונצח יניב בפרויקט "דרך ארץ" – מסע בן שלושה ימים לזכר חמישה מבני עמק יזרעאל שנפלו במלחמת לבנון השנייה. אוניברסיטת חיפה מעניקה מלגה על שמו, תרומת קרן "אמא".