טמפלהוף, משה

בן חיה-שרה ויואל, נולד ביום ד' באב תרפ"ז (2.8.1927) בעיר דנציג. בהיותו בן שנה נתייתם מאביו. הוא התחיל ללמוד בבית- ספר עירוני גרמני אך עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה סבל מרדיפות אנטישמיות וכעבור שנה עבר לבית-ספר יהודי. אחר-כך הצטרף לתנועת "המכבי הצעיר", ובבית-הספר ובתנועה נתחנך ברוח הציונות ושאף לעלות לארץ כחלוץ. ב-1940 העפיל ארצה באונייה "אטלנטיק" וביחד עם נוסעיה הוגלה למאוריציוס. אך מעולם לא עזבה אותו האמונה שסוף-סוף יחזרו ויגיעו לארץ ולשם כך התחיל לעסוק בהכשרה מקצועית לקראת עתידו במולדת. הוא מילא תפקיד ראש קבוצה בגדוד צופים שהוקם במחנה והיה פעיל בתנועה הציונית של התושבים היהודיים באי. כשנתאפשר למעפילים הגולים להתנדב לבריגדה היהודית, התנדב גם הוא, אך בגלל גילו הצעיר (בן 17) לא נתקבל. עם זאת נתכבד מטעם הציונים והצופים למסור את הדגל הלאומי למתנדבים לפני הפלגתם מהאי. גם בהגיעו ארצה ב-1945 עם גולי מאוריציוס, שהורשו לחזור לאחר חמש שנות גלות, נשא את הדגל וירד ראשון מהאונייה לנמל חיפה. בארץ עבד בעבודות שונות, נשא את קשיי ההסתגלות באומץ ובאמונה בעתיד והיה אומר: "החלוצים הראשונים עבדו בתנאים קשים פי כמה והפכו מדבר לערים ולכפרים; עלינו להמשיך ולבנות ולהשלים מה שהם התחילו". אחר-כך נתקבל לעבודה קבועה בבית-החרושת ליציקה "סדן" והיה פעיל ב"הגנה" וב"הפועל" פתח תקווה. ביום 17.2.1948 התגייס לצבא ושירת באחד הגדודים בחטיבת "אלכסנדרוני". "עתה נראה להם שהננו עם היודע להגן על חירותו" – אמר בצאתו מהבית לשירות. גאוותו הלאומית על שירותו בצבא ישראל התמידה גם לאחר שנתנסה במשימות קשות ומסוכנות ודעתו היתה כי "להם יש נשק ואנשים הרבה, אבל לנו יש אמונה ונאמנות לחירות העם והמולדת". משה נפצע קשה בכיבוש טנטורה ואחרי יומיים, ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948), מת מפצעיו בבית-החולים בילינסון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.