טל, ראובן (“רובקה”, “רובלה”)

בן יוסף ורות. נולד ביום כ"ו בתמוז תרצ"ב (30.7.1932) בברלין. בירת גרמניה. אביו – מלחין נודע ומרצה במוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים; אמו המנוחה היתה הפיזיותרפיסטית בבית הבראה צבאי בירושלים בימי במלחמת הקוממיות. במלאת לראובן שלוש שנים בערך עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים ושם גדל וחונך. מתחילה למד ראובן ב"בית הילד" וסיים את לימודיו בו לאחר מכן למד בבית הספר התיכון אשר בבית הכרם. אחרי שהותו באנגליה במשך שלוש שנים יחד עם אמו לשם לימודים חזר לארץ ופנה עם חבריו לסניף "הפועל" המקומי; וראובן שבא ממולדת הכדורגל (אנגליה), לא ידע כלל את המשחק כדורסל, זו הפעולה שהודגשה בקבוצת "הפועל", אך לא עברו אלא שבועות ספורים של אימון ולימוד והוא התבלט יותר מכל הקבוצה, עד כדי כך שנלקח לשחק לצד הבוגרים בקבוצת "הפועל". את עיקר יכולתו גילה בשדה האתלטיקה הקלה. בשנת 1949 היה אלוף הנוער בריצה של 1500 מטר. בסתיו 1950 גויס לנח"ל עם חבריו, בוגרי תנועת "השומר הצעיר" בירושלים, ושירת בבית אלפא. אימוני הצבא לא פגעו בכושרו והוא המשיך להופיע על מגרש המשחקים כשחקן ומאמן קבוצת "הפועל" עפולה. לאחר סיום הטירונות נקרא לצאת לקורס קצינים אך הדבר לא היה לפי רוחו כי עז היה רצונו להמשיך את שירותו במסגרת הכשרה מגוייסת בנח"ל. בקיץ 1951 הצטרף ראובן לקיבוץ מגידו, ובקיבוץ, בצד עבודה חקלאית קשה וריכוז ענף המספוא המשיך ראובן באימונים. פעולתו בשדה הספורט העלתה על לבו מחשבה להמשיך ולהנחיל מכשרונותיו לדורות צעירים ממנו – ולאחר שנים של הצלחה כרכז של ענף חקלאי ביקש ראובן (בשנת 1958) את הקיבוץ להרשות לו לצאת לשם לימוד הוראת החינוך הגופני. מבוקשו זה ניתן לו והוא יצא ללמוד במדרשה במכון וינגייט. כשרונו ויכולתו עמדו לו במשימה זו ובהצטיינות סיים את לימודיו שם. מן היום ההוא ואילך נפתח דף חדש בחייו כמורה,מדריך ורע נאמן לחניכיו הצעירים. מתחילה הורה באופן זמני במוסדות חינוך של הקיבוץ הארצי ולאחר מכן הורה בקביעות במוסד "שומריה" במשמר העמק. תלמידיו ראו בעבודתו את המדריך האידיאלי וחבריו שותפיו לעבודה ציינו לא אחת כי מיום כניסתו לעבודה זכה החינוך הגופני לעלייה. לא רק כמורה לספורט היה ראובן כי אם גם מחנך וחבר טוב, אשר הראה לחניכיו, שהיו לידידים אוהבים שלו, דרכים לפיתוח אישיותם ולרבים מהם אף הורה איך לבנות את עולמם. נעים הליכות היה וכל מעשיו נעשו בלבביות ובפשטות וברצון טוב לעזור, לתת יד לפתרון בעיות גם כשאלו לא היו קשורות במקצועו במישרין. אולם לעולם הספורט שלו "התגנבה" משיכתו למוסיקה; זה היה תחביב שירש מאביו. עוד בהיותו בקיבוץ מגידו היה מנצח על המקהלה שם וכשרונו המוסיקלי היה מורגש גם בהתעמלות, הרחוקה מן המוסיקה, כי היו בשיעוריו קצב, תנועה ותנופה. בן תרבות היה ובשנים האחרונות של חייו מילא תפקידים תרבותיים בקיבוץ, כגון: ניצוח על המקהלה, עיצוב החגים וכדומה. אך כנראה שהספורט ניצח את המוסיקה. מדי פעם היה נקרא למילואים. השתתף במערכת סיני – ואף במלחמת ששת הימים נקרא לדגל, וביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בתוך המחנה כתוצאה מהתפוצצות מטוס טופולוב. הניח אשה ושלושה ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות אשר במגידו. אחד מחברי הקיבוץ הקים יד לזכרו של ראובן שנעשתה משרידי המטוס שגרם למותו של ראובן וחבריו; היא נמצאת ליד בריכת השחייה של הקיבוץ. כיוון שראובן היה ממארגני הבריכה והמציל בה. אביו כתב יצירה מוסיקלית בשם "קינה על מות משה" מעין רקויאם המוקדש לראובן. מכון וינגייט הוציא חוברת לזכרו. קיבוץ מגידו הוציא חוברת מיוחדת הנושאת את שמו. בחוברת 53" מהם" לזכר נופלי הקיבוץ הארצי במלחמת ששת הימים הוקדש לו עמוד. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.