משה, בן חנה וצבי-אלימלך, נולד ביום כ"ב בחשון תשי"ד (31.10.1953) בירושלים. בעיר הולדתו למד בבית-הספר היסודי "נוה עציון", ואחרי-כן המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "ישיבת בני עקיבא" בכפר הרא"ה ובישיבה התיכונית קרית חינוך "מבשרת ציון", במבשרת ירושלים. משה היה התלמיד המצטיין בכיתתו בבית-הספר היסודי והשתתף בכל פעילות חברתית שנערכה שם. יתר על כן היה חבר בתנועת "בני עקיבא", בשבט "מוריה", בסניף ירושלים, וברבות הימים גם הדריך בתנועה. לאחר שלמד שנתיים בישיבה בכפר הרא"ה – ישיבה שלמדו בה גם אביו וגם אחיו הבכור – יצא להקים ישיבה במבשרת ירושלים. לדברי רבו, היה הוא מעמודי התווך באותה חבורה, שהתנדבה למלאכת ההקמה ובקשה לשמש דוגמה ומופת לתלמידים הצעירים. הוא רצה להיות שותף ליצירה ולעשות את הדברים במו ידיו; וכך עדר וסיקל והשקיע זמן רב בטיפוח הישיבה ובבנייתה. כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, התלבט משה אם לעבוד בהדרכת נוער בעיירת פיתוח, או להמשיך בלימודים בישיבה גבוהה. לבסוף החליט לשלב את שירותו הצבאי בלימוד תורה ב"ישיבת הסדר", והחל ללמוד בישיבת "הר-עציון" שבאלון-שבות, בגוש עציון. משה ראה את ייעודו בחינוך נוער בעייתי בעיירות פיתוח וכד', בקירוב לבבות לדרכי תורה ובהוראה, ואמנם הקדיש את כל כוחותיו להכשרת עצמו לתפקיד זה. הוא הבין ששומה על אדם להשקיע בלימוד עצמו, לפני שיבקש ללמד לזולתו. בשנות לימודיו בישיבה היה פעיל ב"גשר" (תנועה לקירוב לבבות בין שומרי מצוות לבין שאינם שומרים מצוות). לדברי רבו, חיפש את דרכו המיוחדת בעבודת השם. הוא הגה הרבה באהבת ארץ-ישראל, בגאולת העם ובכתבי הרב קוק. הייתה לו יכולת ליצור קשר עם צעירים, ורבים ביקשו לשמוע שיעורים ושיחות רק מפיו. משה אהב את הבריות, הרבה מאוד לעזור לזולת, ואוזנו הייתה כרויה להאזין להתלבטויותיהם ולצרותיהם של אחרים. תמיד שאף להתקדם, תבע מעצמו שלמות ונאבק עם עצמו בעקשנות לתיקון המידות. היו בו נכונות ורצון לשאת בעול, לעשות לפנים מהמוטל עליו. הוא לא היה מסוגל ליהנות מעמלם של אחרים, ובכל מקום שנתקל בבעיה או במשימה – חש שמחובתו להטות כתף כדי לפתור ולעשות, ולכן לא בחל בשום עבודה. הוא למד תורה בשקידה, ביגיעה רבה וביסודיות, ולא הניח סוגיה, עד שלא נתבהרו ונתלבנו לו הדברים. משה לימד תמיד זכות על חבריו ונזהר ביותר שלא לפגוע בזולת. הוא חש אחריות לחברה בכל מקום והצליח לקרב את הלבבות. היה תם וישר והאמונה להטה בלבו. לדברי חברו, התאחדו בו גבורה וענווה אמיתית. למרות יכולתו הרבה, היה אומר שהוא רוצה להיות מורה בבית-ספר יסודי, כי החינוך מתחיל מלמטה, מהיסוד. משה גויס לצה"ל בסוף יולי 1971 והוצב לנח"ל, כתלמיד ב"ישיבת הסדר". לאחר הטירונות עשה של"ת בישיבת "הר עציון" באלון שבות. לאחר שהשתלם בקורס מקצועות טנק "סנטוריון" וסיים את הקורס בהצטיינות, שירת כנהג טנק בחטיבת שריון. כשישה שבועות לפני שפרצה המלחמה נשא משה לאישה את חברתו להדרכה בתנועת הנוער. סמלי הוא שאדם בעל תודעה ויכולת של שליחות נפרד מחבריו בישיבה ביום הכיפורים בתפילת "נעילה", כשהוא עובר לפני התיבה כשליח-ציבור. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקרא משה מהישיבה ליחידתו ונלחם עמה בקרבות הבלימה בסיני, וכן השתתף בחציית תעלת סואץ ובקרבות שנאסרו בצדה המערבי של התעלה. הוא הרבה לעודד את חבריו ברגעים קשים, ואף במכשיר הקשר השמיע להם פסוקים שנסכו בהם ביטחון. לדברי מפקדו, מילא משה את תפקידיו בדבקות, בנאמנות ובמסירות נפש. ביום כ"ט בתשרי תשל"ד (25.10.1973), יום לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, נפגע הטנק שלו באש טנק של המצרים שהיה במארב, ומשה נפגע ונהרג, אצל צומת "רד" ליד המשושה, מצפון לעיר סואץ, הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה ובן (בנו, שנולד לאחר נופלו, נקרא על-שמו "משה-חי"), הורים, ארבעה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "משה היה איש צוות מעולה ולוחם אמיץ-לב, אשר ביצע את המשימות המוטלות עליו בגבורה ובחירוף-נפש. הוא התחבב על חבריו ועל מפקדיו והשרה ביטחון על כולנו". הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת בקרית חינוך, מבשרת-ציון; הוריו, קרובים וידידים הקימו על-שמו חדר עיון וספרייה בישיבת "הר עציון" באלון שבות; ישיבת "הר עציון" באלון שבות הוציאה לאור חוברת בשם "שמונה נסיכי אדם" לזכר תלמידיה שנפלו במלחמה, ובה רשימה על דמותו; חטיבת נתק'ה הוציאה לאור חוברת בשם "ההולכים ראשונה", ובה רשימה עליו.
