בן יאירה וגדי. נולד ביום י' בכסלו תשמ"ו (22.11.1985) בקיבוץ גבולות. ילד יפה, שלמד לדבר בגיל מוקדם מאוד והשתמש בשפה עשירה ומגוונת. כבר מגיל צעיר היה חגי בעל זיכרון מדהים, ובגיל שלוש ידע רבים משמות המכוניות והטרקטורים בקיבוץ. כאשר אמו חזרה וטעתה בשמות, תיקן אותה חגי שוב ושוב בסבלנות אין קץ. חגי אהב את הטבע ונהנה במיוחד להסתובב עם אבא בטרקטור. אך טבעי היה שליום ההולדת שלו בגיל שנתיים קיבל מהוריו טרקטור צעצוע ו"דהר" עליו בכל משעולי הקיבוץ. עד גיל שלוש התחנך חגי, בדומה לכל ילדי הקיבוץ הארצי, בחינוך ובלינה משותפת, שבה כל קבוצת הילדים לנה בבית הילדים. בגיל שלוש עברו הילדים לישון בחדר ההורים. נטע, האחות הגדולה, הפגינה עם כל ילדי קבוצתה נגד הלינה המשפחתית, בטענה שמפרידים אותה מחבריה וחגי הבטיח לה בטוב ליבו שמעכשיו הוא יהיה החבר שלה. הבטיח וקיים. בקיץ 1990 עברה המשפחה לכרכור ובשנה הראשונה התגוררה בדירה בבית משותף. חגי, שלראשונה בחייו ראה כסף אמיתי, סיכם את ההבדלים בין הקיבוץ לכרכור: "בקיבוץ כשרוצים ארטיק הולכים לכלבו, בכרכור לוקחים כסף קטן (שקל) והולכים למכולת. מקבלים ארטיק וגם כסף גדול (חצי שקל)". מאחר שהיה צריך להתחשב בשכנים שבקומה התחתונה, קבע חגי ש"בקיבוץ אפשר לקפוץ כמה שרוצים, בכרכור קופצים לשכנים על הראש." בחורף 1990 פרצה מלחמת המפרץ וחגי, כמו ילדים רבים אחרים, סלד מהצורך לחבוש את מסכת האב"כ. את כעסו על המלחמה הוא ביטא כעבור חצי שנה, כאשר המשפחה המורחבת יצאה לטיול בצפון ובדרך קנתה באחד הכפרים פיתות עיראקיות לארוחת הצהריים. חגי הבטיח: "לא נוגע בפיתות של סדאם חוסיין!" בנובמבר 1991 נולדה לחגי אחות צעירה, דניאל. חגי קיבל אותה באהבה אל חיק המשפחה, הגן עליה בכל הזדמנות, ויצר איתה קשר מיוחד השמור לאחים. בשיחות הנפש שיתף אותה בדעותיו ובלבטיו. בספטמבר 1992 החל חגי ללמוד בכיתה א' בבית-הספר הממלכתי-יסודי בכרכור ועם סיום לימודיו בשנת 1998 עבר ללמוד בתיכון החקלאי בפרדס חנה, שם סיים את לימודיו בשנת 2004 כבן דור שני לבוגרי התיכון. כבר בתחילת לימודיו אובחן חגי כבעל דיסלקציה ולקויות למידה, שהפריעו לו להתקדם עם שאר תלמידי הכיתה. המשפחה, צוות חינוכי רחב ומטפלים ליוו אותו לאורך כל לימודיו בבית-הספר, כאשר חגי לומד לאתר בעיות ולהתמודד איתן בהצלחה הולכת וגוברת, עד לסיום בחינות הבגרות. דרכו עוררה הערכה רבה מאןד אצל חבריו, מוריו ומנהליו. חגי היה ספורטאי באורח חייו, בהתנהגות ספורטיבית עקבית ובידע נרחב. הוא עסק בג'ודו, בכדורסל ובטניס שולחן וקיבל הפסד או ניצחון באותה רוח עניינית. הוא נשאר צנוע גם כאשר חדרו התמלא במספר רב של מדליות, מטורנירים שונים בטניס שולחן. מגיל עשר הפך לאוהד מושבע של "מכבי" חיפה בכדורגל. צפה במשחקים רבים והצליח "להדביק" באהבה זו גם את דניאל ואת אמו, שאף נסעה איתו למספר משחקים ביתיים. גם כאן הפגין חגי רוח ספורטיבית ועודד את קבוצתו בדרך חיובית בלבד, מבלי להיכנס לוויכוחים עם הקבוצה היריבה. נוסף לכך הוא הפגין ידע נרחב בכל משחקי "מכבי" חיפה בעבר, בשאר הליגה, וגם היה בעל ידע רב בכדורגל האירופי. מדינת ישראל היתה אהובה על חגי ביותר. נאמנותו היתה נתונה לה באופן מלא ומקיף, אך יחד עם זאת חגי היה מפוכח מאוד. הלאומיות מעולם לא גלשה ללאומנות, וסבל העם השכן התקבל בכאב. את הצורך בפשרה בין שני העמים ינק חגי בבית הוריו מגיל צעיר וביטא אותו שוב ושוב, בשיעורי חינוך ובחוגים נוספים. למרות גילו הצעיר, רצח ראש- הממשלה יצחק רבין השפיע עליו ביותר ושיכנע אותו שאסור שוויכוחים פוליטיים יגלשו לאלימות. מדי שנה השתתף ב"מירוץ רבין" המשותף לתיכון החקלאי פרדס חנה ולחברת החשמל. אורך המירוץ כ-10 ק"מ מתחנת "אורות רבין" לבית-הספר החקלאי. וחגי סיים אותו נוטף זיעה, בחיוך קטן של התרגשות, הקלה ומעט סיפוק. שאיפתו היתה לשרת בתפקיד קרבי ולהיות לוחם. לפיכך, הצטרף חגי כבר בכיתה י"א לתכנית גדנ"ע בכושר, אהב כל רגע והצליח מעבר למשוער. לצערו, לא נמצא חגי כשיר לשירות ביחידה קרבית. ביום 12.8.2004 גויס חגי לצה"ל, שובץ למשטרה הצבאית והחל באימוני הטירונות בבה"ד 13. ביום י' בתשרי תשס"ה (24.9.2004) נפל חגי בעת מילוי תפקידו והוא עדיין לא בן תשע- עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. מפקד היחידה ספד לו: "בתקופה שבה זכינו להכיר את חגי, גילינו אדם שליו, רגיש ואיכפתי, אשר נהג לעזור ולסייע לזולת והתבלט ברצון להתחזק ולהתקדם הלאה. חגי יועד לשיבוץ בקורס מטפלי עצורי השטחים, ביחידת הכלבנים. בשיבוץ זה יכולת לבטא את אהבתך לסביבה, לטבע ולחי הסובב אותך, ובכך להקרין את החום והרוך שהציפו אותך."
