טל, ברק

בן חיה אורנה ואהוד. נולד ביום י"א באייר תש"ם (27.4.1980) בקיבוץ אורים שבנגב, אח צעיר לעדית ולניצן. "ברק היה תינוק בעל אופי נינוח," מספרים הוריו, "כל הסובבים אותו נהנו מזיו חיוכו וזוהר עיניו. את שנות חייו הראשונות בילה בבית הילדים ובגן אשר בקיבוץ אורים." והגננת סיפרה: "ילד חינני ונבון, סקרן ושובב… ילד אמיץ מאוד, שלא מפחד לטפס על המתקן הירוק בחצר ולקפוץ שם כאילו הוא נמצא על פני הקרקע. גם על המעקים הוא מטפס ללא חשש." ברק למד עם בני קבוצתו, קבוצת כלנית, בבית-הספר היסודי בקיבוץ אורים והמשיך לתיכון האזורי 'אשל הנשיא', אותו סיים במגמת גיאוגרפיה. מורתו סיפרה: "ברק היה עבורי מאותם תלמידים שכל מורה מכירה, אלה שאם הצלחת לעוררם ולעניינם – הרווחת את יומך. החלק המעניין ביותר בבית-הספר ממילא מצוי בהפסקה, עם החבר'ה, במשחקים ובתעלולים. כך, לרוב, מלבד בשיעורי הספורט והמתימטיקה בהם כיכב. התחרה, רץ קדימה והצליח." הלימודים אכן לא תמיד היו בראש מעייניו, אלא החברים הרבים, הטיולים בארץ ובחו"ל במסגרת המשפחה ובמסגרת בית הספר, והכדורסל. בבית-הספר היסודי רכש ברק את אהבתו האינסופית למשחק הכדורסל, ושיחק בקבוצת הנוער האזורית. סיפרו בני משפחתו: "שעות רבות בילה במגרש הכדורסל, מניע את הכדור, מכדרר, מוסר ולפעמים קולע לסל. הדבר המרגיז ביותר מבחינתו, כפי שאמר, היה הפסד במשחק. קבוצת הכדורסל של 'מכבי תל אביב' היתה הקבוצה 'שלו'. הוא הזדהה איתה בכל רמ"ח אבריו. ניצחונה היה ניצחונו, הפסד היה לאבל." ברק אהב לבלות, להשתובב וליהנות מן החיים עם חבריו הרבים, שנהגו לכנותו 'לאקי'. חברו מיכה נזכר: "לברק מוח חד ובהתאם לכך הרבה מהסיפורים שאפשר לספר לא יעלו על הכתב לעולם אלא יעברו מפה לאוזן בין חברים. וככה גם כל מי שהכיר אותו יזכור אותו – שובב, בליין וגיבור, מעז לעשות את כל הדברים שאחרים לא מעזים… ברק דאג מאוד להתאים את עצמו לאופנה, החל בשיער גבוה כמו של בארט סימפסון, דרך תספורת פטרייה (מאוד מצחיקה) ועד לקוצים מלאים בג'ל, ולא שכח את נעלי הפלטפורמה עם לוחיות מתכת שצריך לחזק במברג!" בחודש נובמבר 1998 התגייס ברק לצה"ל, לחיל-השריון. שירת כאיש צוות בטנק מרכבה בצפון הארץ, ולאחר מספר חודשים, עקב בעיה רפואית, נשלח לקורס קשר וחזר למחלקת הקשר בגדוד הטנקים. סיפר על שירותו מפקדו, סא"ל רמי: "מהיום שבו הגעת למחלקה ונפגשו מבטינו ידענו שיש על מי לסמוך. נסעת איתנו בשיירות לעומק לבנון ולמוצבים חודרים, עלית איתנו לבופור, לדלעת, לריחן ולטייבה כאשר אתה במרבית המקרים משמש כקשר אישי שלי או של מפקד אחר וממלא את תפקידך ביעילות ובזריזות, מדביק את חבריך למחלקה בתחושת שליחות, אומץ לב ואחריות ונחוש לבצע את המשימות המוטלות עליך עד הסוף… למרות שהיית אחד החיילים החדשים והצעירים במחלקת הקשר קיבלת עליך באופן טבעי את תפקיד סמל המחלקה. באופן טבעי – מכיוון שהבחירה באה כברורה מאליה מתוך החיילים במחלקה, שסמכו עליך ואהבו אותך כל כך. הם רצו ובחרו שתהיה מפקדם… בתקופה האחרונה נוצר חוסר ברס"פ לפלוגת מפקדה ושוב, באופן כל כך ברור מאליו, לקחת עליך את מירב התחומים שבאחריות הרס"פ וביצעת אותם ביעילות, בחיוך תמידי ופשוט באופן מושלם." איתי, חברו לשירות, סיפר: "ברק לא הרשה לעצמו להפגין חולשה כלפי חוץ, ומעולם הוא לא אמר שהוא לא יכול או לא מסוגל… תמיד היה חשוב לו לעשות את הדברים בצורה הכי טובה מבלי להפיל על אחרים… היה מהאנשים שמסתדרים עם כולם, צוחקים עם כולם ואפשר בכיף להעביר איתו שעה." בגדוד פגש ברק את ליטל, ואהבה גדולה צמחה ביניהם. ליטל מספרת: "ברק היה חבר מאוד אוהב, והוא ידע להראות את האהבה שלו בדרך מאוד מקורית. הוא כתב לי הרבה מכתבי אהבה, לפחות שלושה מכתבים ביום, ופתאום היה סתם בוכה ואומר שזה בגלל שהוא אוהב אותי והוא בוכה משמחה… כשברק ואני היינו ביחד הייתי ליטל אחרת, הוא לימד אותי לשמוח ולהודות לה' שיש לי כאלה חיים יפים. היו לנו הרבה חלומות ומחשבות יפות ביחד… היתה בינינו לא סתם אהבה, זה היה משהו קסום." ברק נהג להביע את רגשותיו במכתבים ובשירים. באחד ממכתביו כתב ברק לליטל: "עד שהגעת הייתי בודד וגופי היה ריק מבפנים… הייתי כמו ציפור בודדה בשמיים הגדולים והכחולים. עפה לה שם, מחפשת שותף שיעוף איתה במעגלים בשמיים הגדולים והכחולים. וככה עפתי שנים עד שפתאום מצאתי אותך, שם בשמיים הצפוניים והקרים, ופתאום הכל התחמם, גופי התמלא ברגשות וכל-כך הרבה אושר שלא היה לי מעולם." ביום י"ז באלול תש"ס (17.9.2000) נפל ברק בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ אורים. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. במלאות שנה למותו הוציאה המשפחה ספר זיכרון, שבו מספרים על ברק בני המשפחה, מורים, חברים וחברות ומפקדים מהצבא. בספר זיכרונות רבים מתחנות חייו, תמונות רבות של ברק, ודברים שכתב. אחותו עדית כתבה: "…כדור אחד שחצה את יופייך, והשאיר אותך דומם ואותי לצרוח על מותך, על שאינך פה לידי, אח קטן שלי. איך ברגע אחד נעצר הזמן, וקטע וחתך וקבר חיים, והשאיר אותי מאחור, ואותך לנוע אל מותך, אל שמיים תכולים, אח קטן שלי…" ואביו כותב: "הוא לא יגיע לקונצרט הגדול של האהבה. הוא למד את המלים והצלילים מקסטות שחוקות שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים, אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות יידלקו, ונערות כהות שיער יזקפו צוואר יונים לבן הוא לא יהיה שם… כל כך הרבה דברים עוד יש לו לדעת, בעיקר על עצמו, אבל הוא לא יהיה שם. כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו."