בן ליודמילה לאה ואלכסנדר. נולד ביום כ' באב תשמ"ד (17.8.1984) באשדוד. הוריו של דן עלו ארצה מרוסיה במרץ 1979 ונקלטו בארץ, ודן שנולד בארץ גדל כ"צבר" לכל דבר. כשהיה דן בן ארבע נפטר אביו אלכסנדר, ואימו גידלה אותו ואת אחיו ז'אן, הבוגר ממנו בכתריסר שנים. דן למד בבית הספר היסודי "המגינים" באשדוד, ואהב להתאמן בכדורגל עם אחיו. כשמלאו לו תשע שנים, נישאה אימו למקסים אמזלג, חבר מושב ניר-גלים, והמשפחה עברה להתגורר במושב והתאחדה עם משפחתו של מקסים שכללה את שלושת ילדיו: אבי, תמר ואיריס. מקסים גידל את דן כאב ודן החזיר לו אהבה. דן עבר ללמוד במגמת תיאטרון בבית-הספר של קיבוץ יבנה שם נהנה מאווירת הפנימייה ומאווירת החופש והחברים אותם אהב. במשק התגבשה חבורה של ארבעה חברים שאהבו לבלות, לטייל ולנגן יחדיו. דן אהב להצחיק ולצחוק, אהב להיות במרכז העיניינים והקסים את כולם בחיוכו הכובש, עייניו הירוקות ובישירותו. בנובמבר 2002 התגייס דן לצה"ל והתקבל לסיירת בחטיבת הצנחנים. על אף קשיים פיזיים ומנטליים רבים סיים דן את המסלול המפרך ונבחר לצאת לקורס מש"קי טרור בשל הצטיינותו כלוחם. לאחר חצי שנה סיים דן את קורס המש"קים כמצטיין קרב מגע. בהמשך חזר דן לסיירת ושימש כמש"ק טרור שנודע בקשיחותו באימונים ובחביבותו בשגרה. דן נבחר לשמש כ"נגביסט" חוליית הסריקה של הפלס"ר בשל רמת הלחימה הגבוהה שהפגין. בחופשות דן חילק את זמנו הקצר בין בילוי עם המשפחה המורחבת בניר-גלים לבין חבריו מהמשק, מהכיתה וחבריו מהצבא. דן אהב את חברי הצוות שלו וראה חשיבות רבה בעשייה הצבאית של לחימה בטרור להגנת המדינה. ביום כ"ג בניסן תשס"ה (2.5.2005) הוזעק דן מחופשת "רגילה" ונחפז להגיע ליחידה על מנת לצאת למבצע. במהלך סריקה של שטח, צפונית לטול כרם, נתקל הכוח במחבלים שתכננו לבצע פיגוע התאבדות. במהלך הקרב דן נהרג. סמ"ר דן טלסניקוב הובא למנוחות בבית העלמין במושב ניר-גלים והוא בן עשרים-ואחת. אחיו ז'אן היטיב לתאר את דן בהספדו כי "נולד טהור ומת טהור". מפקדיו וחבריו סיפרו כי חסרונו כלוחם ויותר מכך כחבר מלווה אותם בדרכם יום יום. מפקד היחידה, סא"ל גיל, כותב: "כבר בצעדיו הראשונים ביחידה נגלה דן במלוא אישיותו המיוחדת – לוחם רגיש ואכפתי, שאהבת האדם והצוות עמדו בראש מעייניו. דן היה לוחם אמיץ ונחוש, אשר אהבת הארץ והרצון להגן עליה היו נר לרגליו. שילוב מופלא זה אפיין אותו כלוחם מצטיין וקר רוח, שהיווה עבור רבים מחבריו דמות מופת. נוכח הצטיינותו הבולטת במהלך הכשרתו כלוחם, ובשל העצמאות שהפגין, נבחר דן לתפקיד היוקרתי – מפקד במחלקת הטרור של סיירת הצנחנים, והיה אמון על הכשרת הלוחמים ביחידה ועל הכנתם לפעילות מבצעית. דן היה מפקד מצטיין ששאף לשלמות הביצוע, תוך הפגנת רמה אישית ומקצועית גבוהה. הוא השכיל ליצור מערכת יחסים ייחודית עם כל לוחם ולוחם. תכונותיו המיוחדות ודרך התנהלותו ביחידה הפכו אותו במהרה לדמות נערצת וראויה לחיקוי בקרב כלל המפקדים והלוחמים. דן היה מלח הארץ, מטובי בניה, אשר חיפש בכל עת לעזור ולתרום. דן נפל חלל כשהוא מוביל את חבריו בנחישות ובאומץ לב, כפי שהוביל אותם בעשרות מבצעים בעבר. מפקדי היחידה ולוחמיה המומים וכואבים את לכתו בטרם עת של דן. בליבנו חלל עמוק, וגעגועים עזים ללוחם וחבר של אמת. רוחו של דן תנחה אותנו לעד ותאיר את דרכנו תמיד. יהי זכרו ברוך". בני מחזורו מבית-הספר התיכון כותבים: "לא פשוט לנו המעמד הזה, ולמען האמת היינו מעדיפים להיפגש ביום העצמאות ולא ביום הזכרון. אנחנו לא מבינים איך אפשר להכניס בן-אדם לדף וחצי ולנסות להעביר תחושות שהצטברו במשך 11 שנים, מאז הגיע אלינו דן בכיתה ד'. כשאנחנו מדברים על דן זה תמיד מעלה חיוך גדול, כי דן היה בשבילנו מרכז העיניינים אם זה בנבחרת הכדורסל, אם זה בערבי הפנימייה, הטיולים, מגמת התיאטרון ובכלל הנוכחות שלו תמיד הורגשה ושידרה "אני כאן, תן חיבוק". אחת המעלות הכי גדולות שזכורות לנו היתה היכולת של דן להביע רגשות, בין אם זה הרגשות שלו כלפי אחרים ובין אם זה הדאגה לרגשות החברים. אם דן היה שמח הוא דאג שכולם יהיו שמחים, ואם החליט להיות רציני, חסר למישהו שלא יהיה רציני. במיוחד זכורה לנו הדאגה לאמא לאה וכל הזמן היה חושב מה היא תגיד ואולי תכעס, כמה היא תהיה גאה בו. ולמען האמת אנחנו יכולים להודות, שכל הזמן היא היתה גאה בו, כי איזו אמא לא היתה רוצה בן שכזה. בראייה לאחור, קשה להיזכר באירוע שדן לא לקח בו חלק מרכזי אם זה במגמת התיאטרון, דן היה כוכב הבמה וכבש את כל חברי המגמה ואת הכיתה בכלל, אבל מעולם, הנוכחות הכובשת שלו לא באה על חשבון שאר חברי הכיתה. אם זה בנבחרת הכדורסל, בערבי הפנימייה וכגבאי במשך כל שנות התיכון. לכן היה זה אך טבעי שדן נבחר לייצג את הכיתה בדבר הסיום לפני ההורים, שגם אותו העביר באופן הכי חוויתי שאפשר. אחת מנקודות השיא במהלך התיכון היה המסע בו בפעם הראשונה נחשפנו כקבוצה להתמודדות עם אובדן ורגשות חזקים. עוד לפני המסע לפולין ובעיקר במהלכו, דן תמיד הדגיש את חשיבות הקשר שלנו כקבוצה ובמיוחד את החיבור לעם ישראל ולארץ ישראל שאותה כל כך אהב. "הווי הפנימייה היה חלק בלתי נפרד בשנתיים האחרונות שלנו בבית-הספר. דן נכנס לפנימייה וייצב את מקומו, באופן לא מפתיע כ"בורג המרכזי" במלחמות המים, ההפיכות והמאבקים הבין-כיתתיים. דן לא פחד לקחת אחריות ולשאת בעונשים על חשבון חברים והכל היה למען החבר'ה. "כישורי הנגינה של דן בגיטרה היו ידועים ברחבי הפנימייה ואם חיבר לחן חדש דאג שכל הכיתה תכיר את הצלילים. גם היום, 3 שנים לאחור אין אחד בכיתה שלא זוכר, איזה רגע אישי קטן איתו ולמרות כל הצעקות והמריבות דן תמיד דאג לסיים כל אירוע בחיבוק. "דן, עכשיו כשאתה שם למעלה ויש לך את כל הזמן שבעולם, אנחנו בטוחים שאם תסתכל קצת למטה, תהיה כל כך גאה בנו איך כולם באו ללוויה למרות שלא ראו אחד את השני הרבה זמן ולמרות הלחץ בצבא, איך שלא עזבנו את אמא לאה ואבא מקסים, וז'אן וכל המשפחה במשך כל ה'שבעה'. כי זה תמיד מה שרצית, את האחדות, הגיבוש ושלא נתבייש ברגשות שלנו. הפאזל של מחזור מ"ד לעולם לא יהיה שלם יותר, תמיד בתמונה הקבוצתית יהיה חסר חיוך אחד גדול ומשמעותי שאיש לעולם לא יוכל להשלים. משפט המפתח של המסע לפולין היה: "לכל מקום שאליו אני הולך, אני הולך לארץ ישראל". עכשיו, כשאתה מחובר לארץ ישראל באופן הכי מוחשי שאפשר, אנחנו יכולים להבטיח לך שלכל מקום אליו אנחנו הולכים, אנחנו בעצם הולכים איתך… דנדוש, תשמור עלינו מלמעלה, מחכים כבר לחבק אותך עוד פעם".
