טלנר, דב ברנרד (דובי)

בן אנט ושמואל. נולד ביום כ"ב באדר תשכ"ד (6.3.1964) בבת ים, אח בכור ליהל ולגליה. האם אנט עלתה ארצה בשנת 1962 מצרפת והאב שמואל עלה בשנת 1948 במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ- לארץ) כדי להילחם במלחמת העצמאות. דב גדל באווירה ישראלית-צרפתית ושפתו הראשונה היתה צרפתית. העברית באה מאוחר יותר. בגן-הילדים בבת ים עדיין דיבר עם הגננת צרפתית. כאשר עברה המשפחה לרמת גן החל דב ללמוד בבית-הספר היסודי 'הביל"ויים' וסיים את לימודיו בתיכון 'תלם' בגבעתיים. מגיל צעיר היה מכור לספורט ושיחק עם חבריו כדורגל בפארק הלאומי ברמת גן. היה אוהד של קבוצת הכדורגל 'הפועל תל- אביב'. דב הרבה לצפות בערוצי הספורט השונים והפך ל'אנציקלופדיה מהלכת' בכל נושאי הספורט. בהגיע זמנו להתגייס עמדו לפניו שתי אופציות: בהיותו בעל שתי אזרחויות היתה לו אפשרות לשרת שנה אחת בצבא צרפת או לשרת שלוש שנים בצה"ל. ללא היסוס בחר באפשרות השנייה. בחודש אוגוסט 1982 התגייס דב לצה"ל והוצב בחיל-הקשר. לאחר הטירונות הגיע לבסיס חיל-הקשר בצאלים ושירת בו 19 שנים. הוא עבר קורסים רבים והשתלמויות שונות, אך סירב לצאת לקורס קצינים כי העדיף, לדבריו, להיות "נגד טוב מקצין גרוע". עם תום שירות החובה הצטרף דב לשורות צבא הקבע והגיע לדרגת רס"ם. במסגרת תפקידו היה אחראי על ציוד יקר וחשוב מאוד. דב קשר את גורלו עם צבא ההגנה לישראל בכלל ועם בסיס האימונים ליחידות השדה בצאלים בפרט. דב היה מופת למסירות, עבד ללא לאות ושימש דוגמה אישית לאהבת העם, אהבת הזולת, המולדת והצבא. בשנת 1994 נשא את יפית לאישה והזוג קבע את מגוריו בראש העין. הצבא היה ביתו הראשון ואילו בית המשפחה היה הבית השני. במרוצת השנים נולדו לזוג שני בנים, ליעד ואורעד ובת, עדי, שהיו כל עולמו. דב התקרב לערכי המסורת היהודית, החל לקדש על היין בלילות שבת, ללכת לבית-הכנסת ולשמור על כשרות. ביום ו' בשבט תשס"ב (19.1.2002) נפטר דב ממחלה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ב. השאיר אחריו הורים, אישה שני בנים, בת ושתי אחיות. בן שלושים-ושמונה היה במותו. אחד מקציני הקשר שהכירו שנים רבות אמר בדברי ההספד: "דב, אין קצין קשר וחייל במערך הנפרש, בגדודים ובחטיבות שלא מכיר את דובל'ה. מתחילת שירותך ועד עצם היום הזה ליווית וחינכת את כולם. דאגת שיקבלו את ציוד הקשר בהתאמה ובזמן על-מנת שיוכלו לבצע את האימון והתרגול בצורה הטובה ביותר… דב, הנך הסמל למסירות והשקעה ללא לאות ובימים אלה, כאשר מרבים להשוות בין צה"ל של היום לצה"ל של פעם, תמיד נתתי אותך כדוגמה לצה"ל של פעם, לנגד שנותן את כל כולו למען הצבא." במכתב התנחומים למשפחה ציין מפקד היחידה, תא"ל מאיר: "דב חי ונשם את הצבא בכל רמ"ח אבריו. במסגרת תפקידו עבד רבות מול כל גורמי הקשר המתאמנים. המוטיבציה הגבוהה וההתמדה שגילה, בשילוב עם יחסי האנוש המעולים והצניעות שאיפיינו אותו, יצרו מרקם של יחסים ייחודיים עם כל המפקדים, קציני הקשר וחייליו במערך השדה, והם אשר הביאו לדב את ההערכה והאהבה הרבה להן זכה בחייו ואף לאחר מותו. תכונותיו וסגולותיו של דב נבנו, במידה רבה, על-ידי החינוך והערכים אשר ספג בביתכם מינקות."