נתניאל, בן רחל וגרשון, נולד ביום כ"ז באלול תשי"ג (7.9.1953) בתל-אביב, כבן שני מתוך שלושה ילדים. ראשית ילדותו עברה עליו ביסורים ובמחלות ממושכות והוא שכב תקופות ארוכות מאוד מרותק למיטה בבית-חולים. כבר אז ניכרו בו התכונות שאפיינוהו במשך כל חייו, כושר-סבל ורוח איתנה, גם במצבים הקשים ביותר. אף שהיה ילד רך בשנים – כבן חמש היה אז – הבין כי מצבו קשה ביותר, אך לא התמכר אף לרגע להתפנקות; להיפך – תמיד השרה על סביבתו שלווה ורוח טובה. מתחילת לימודיו בבית-הספר העממי על-שם גרץ בתל-אביב חל שיפור ניכר במצב בריאותו, ועלה בידו לקיים סדר-יום רגיל של לימודים בבית-הספר, שם קנה לו חברים רבים, שאחדים מהם שמרו קשר אמיץ אתו עד לנפילתו. מרגע שידע לקרוא, הפכה הקריאה לצורך קבוע בשבילו, והוא התעניין בכל פיסת נייר מודפסת שנפלה לידו. דומה שהקריאה שימשה לו כצוהר לעולמות אחרים, לאיסוף מידע על מקומות, על תהליכים ועל מעשים, ועם חלוף השנים החל להתעניין גם בשאלות חברה ובעניינים טכניים. בבית-הספר היה מעורה בחברת התלמידים וכאמור, רכש לו ידידים אך מעולם לא נמנה עם המשתתפים במעשי קונדס או בתגרות. תמיד שמר על קור רוח ושלוות נפש ואף נהג לפשר בין ניצים בעזרת חיוך ומלה טובה. דומה כי רכש את לב חבריו בזכות אותן מידות של שלווה ושקט, של נועם הליכות ונימוסים טובים, שהקפיד עליהן גם לפני גדולים וגם לפני קטנים. עם סיום לימודיו היסודיים פנה לאפיק המקצועי מתוך כוונה להשלים את ידיעותיו העיוניות בשלב מאוחר יותר. הוא למד בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב וסיים בהצלחה את לימודיו במוסד זה. בתקופת הלימודים במוסד, שבין כתליו מתקבצים תלמידים מכל שכבות החברה ועדותיה, התחדדה ביתר שאת הכרתו הפוליטית והחברתית ולמרות גילו הצעיר, ידע בחושיו הבריאים להצביע נכונה על תחלואיה של החברה ובמסגרת בית-הספר היה פעיל במאבקים חברתיים. גם בבית-הספר התיכון, כמו בבית-הספר היסודי, רכש חברים רבים והיה מעורב עמוקות בחיי כיתתו ובהווי התלמידים. תמיד היה נכון לסייע לחברים בלימודים, פתח את לבו בפניהם והיה נכון לעזור בעצה טובה ובמעשה. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר "שבח" החליט ללמוד בבית-ספר אקסטרני לבגרות, ולעמוד בבחינות הבגרות, כדי ללמוד הנדסה בטכניון בחיפה. ואמנם באותה שנה של טרם גיוס למד ועמד במספר בחינות בגרות. על אף שסבל מליקויי בריאות, התגייס לצה"ל במאי 1972 ובשעת גיוסו לא סיפר את כל הפרטים לגבי מצב בריאותו, משום שרצה לשרת בצבא ללא הגבלות. הוא נשלח לטירונות במסגרת יחידות הנ"מ ובגלל נקע חמור וחבלה בעקב רגלו, שאירעו תוך כדי אימונים, נבצר ממנו להמשיך במסגרת זו והוא נשלח ליחידה עורפית. אף שהוצע לו לשרת קרוב לבית, בתפקידים נוחים, עמד על דעתו לשרת "שרות של חייל", כפי שכינה זאת, ואחרי תקופה ממושכת של מאבקים והשתדלויות הוצב לחיל הקשר. במסגרת חיל הקשר סיים קורס מקצועי, שנחשב בין הקשים והסבוכים בחיל. באותה תקופה שוב אושפז פעמים אחדות. רופאו, שטיפל בו במשך שנים ארוכות, הציע לו לוותר על השירות בצבא ולהשתחרר מסיבות בריאות. אך נתניאל דחה את ההצעה והתעקש להמשיך בשירותו. לא היה אדם שמח ממנו כשהוצב, לאחר הקורס המקצועי, בחטיבת שריון. על אף ששירת בתנאים קשים, היה מלא התלהבות על הזכות שנתנה לו, כדבריו, להשתתף ביצירת יש מאין. מפי מפקדיו וחבריו נמצאנו למדים כי השתלב ביחידתו וזכה לאמון מפקדיו בזכות מסירותו ויכולתו המקצועית ובזכות יחסו הרציני לתפקידים שהוטלו עליו. עם חטיבה זו יצא גם למלחמת יום-הכיפורים, השתתף בקרבות הבלימה באזור "חמוטל" וחצה את התעלה מערבה. ביום האחרון למלחמת יום-הכיפורים, כאשר שימש איש-צוות בזחל"ם הפיקוד, בחפ"ק של מפקד החטיבה, השתתף בניסיון לחלץ פצועים, שנלכדו בלב העיר סואץ ללא אפשרות לסגת. בלב העיר נפגע הזחל"ם. נתניאל וחבריו, תשעה קצינים וחיילים, נטשו את הזחל"ם הפגוע ומאז ועד לנפילתם אין יודע מה עלה בגורלם. במותו, כמו בחייו, עוברים כחוט-השני נכונותו הגדולה לסייע לזולת, פתיחותו ורגישותו לגבי אנשים, יושרו ונכונותו לעמוד לימין כל מקופח ומוכה. לגביו, טבעית הייתה ההתנדבות למשימה, שהביאה אותו אל מותו, מתוך ידיעה שסיכויי הצלחתה קטנים. כל ימיו לחם על חייו בשקט ותוך גילוי כושר סבל עצום, וסופו שנתן את חייו כדי להציל חיי אחרים, ומתוך אמונה עמוקה כי עושה הוא את המעשה הנכון והיחיד באותן נסיבות. בן עשרים היה בנופלו, כל שהותיר אחריו הם חלומותיו שכבר לא יתגשמו. שאיפות שלא יוכל למלא והרבה כאב בלבותיהם של בני משפחתו ושל חבריו, הפוקדים את בית ההורים גם עתה, שנים לאחר נפילתו.
