טימסית, משה (מוריס)
משה, בן אסתר ויעקב, נולד ביום א' בטבת תשי"ד (8.12.1953) בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ב (1962). משפחתו של משה השתקעה בקרית-שמונה ונקלטה שם יפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "הרמב"ם" בקרית-שמונה, ואחרי-כן למד נגרות במרכז הנוער בקרית-שמונה ובנגריה של קיבוץ שמיר. משה סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ואחר-כך למד נגרות ועבד כנגר בנגריית קיבוץ שמיר ובנגרייה בקרית-שמונה. משכר עבודתו נתן כדי לסייע בפרנסת המשפחה מרובת-הילדים והיה עוזר בכסף גם לאחיו הצעירים. משה אהב בעלי-חיים וביחוד אהב ארנבות. הוא נהנה לשחק גם עם חתולים ואהב לרכב על חמורים ועל סוסים. כן אהב לעסוק בעבודות נגרות ולתקן דברים. מטבעו אהב סדר וניקיון והיה עוזר בניקויו ובטיפוחו של הבית, גם כשבא לחופשות מהצבא. הוא ידע לבשל היטב ולדברי חברו, היה הטבח הטוב במחלקתו בצבא. משה היה טוב-לב, עזר ככל שיכול לכל הפונים אליו ומעולם לא העליב אדם. הוא אהב את חבריו והיה אהוב ומקובל על כל מי שהכירו. בימים שהורעשה קרית-שמונה בקטיושות היה תמיד מפנה מקום במקלט לזקנים והוא עצמו היה ישן בפתח, ואפילו בחוץ. משה היה צנוע, עניו וביישן; עם זאת היה עליז ואהב לצחוק. הוא הרבה לספר בדיחות ולעולל תעלולים, כדי לשעשע את חבריו. הוא הצטיין בכושר ארגון, היה אופטימי, שאפתן ומלא תוכניות. מאז ומתמיד אהב מאוד את הוריו ואת אחיו, ובמיוחד היה מסור לאמו החולנית והרבה לעזור לה. הוא התכונן לשאת לאישה את חברתו ממגדל העמק, לאחר שישוחרר מהשירות הסדיר. לפני הגיוס עבד אצל קבלן בקרית-שמונה בבנית חדרי-ביטחון. משה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והוצב לחיל הרגלים, לחטיבת "גולני". לאחר הטירונות נשלח לגדוד "הבוקעים הראשון" ושירת במסגרתו כרובאי באזורים שונים: בקו תעלת סואץ, ברמת-הגולן ובעזה. גם כששירת בצבא בעזה, התגלה טוב-לבו של משה ביחסו לילדים הערבים; הוא היה משחק עמם ומחלק להם לחם ומצרכי-מזון אחרים, בניגוד להוראות בעניין זה. משה אף נטל חלק בפשיטות מעבר לגבול. לדברי חבריו לנשק, היה משה ממושמע מאוד ומילא כל תפקיד שהוטל עליו ביסודיות ובנאמנות, מתוך הקפדה על כל כללי הזהירות. הוא היה ידוע כמקלען הטוב ביותר במחלקתו, ותמיד נתנו לו תפקידים חשובים בתרגילי הפלוגה, שכן היה גם זריז ביותר בהחלפת מחסניות. משה ניחן בכושר גופני טוב והיה נושא אלונקות שעות ארוכות בלי להתלונן, עד שהיו מציעים לו להתחלף. תמיד היה מתנדב לכל פעולה, שכן היה גאה בצה"ל והאמין בכוחו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף משה עם גדודו בקרבות רמת-הגולן. לאחר שבעה ימי לחימה נפצע ברגלו ונשלח לטיפול רפואי, אך מיהר לשוב ליחידתו ועוד באותו לילה חזר לרמת-הגולן. כל זמן המלחמה, הרבה להתבדח ולעודד את חבריו. אור ליום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב לכיבוש החרמון, היה משה בין ראשוני המסתערים, והיה צמוד למ"מ, כשמכשיר הקשר על גבו. הוא שאף להגיע לחרמון ולהניף עליו את דגל המדינה, שקשר אל מכשיר הקשר שלו. למרות קשיי הטיפוס בהר לא התלונן, ובקרב הצליפות נגד החיילים הסורים, שרבים מחבריו נהרגו בו, נותר משה ורק חבר אחד לידו. משה התרומם כדי לירות ואז נפגע מכדור בצווארו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שמונה. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ ובגבורה, במסירות ובהקרבה". משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לבית-כנסת בקרית-שמונה; כן הוציאה משפחתו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה דברי בני המשפחה ודברי מחנכו וחבריו לנשק על דמותו; חטיבת "גולני" הוציאה לאור חוברת בשם "לא המלים מדברות על המוות", לזכר חלליה במלחמת יום-הכיפורים ובחוברת גם רשימות על דמותו של משה; בנק הפועלים הוציא לאור חוברת בשם "נזכור", לזכר עובדיו ובני משפחותיהם, שנפלו במלחמה ובחוברת רשימה על משה, "החייל שרצה להניף את הדגל על החרמון"
