יעקב, בנם של שפרינצה (שולמית) ומשה, נולד בשנת תרפ"ו (1926) בפולין, בעיר ראדום. גדל בבית מסורתי. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. בחודשים הבאים רוכזו היהודים בגטאות ומשם נשלחו למחנות עבודה או להשמדה. עד סוף המלחמה נספו כשלושה מיליון מיהודי פולין. כבר כשהיה יעקב בן 11 ניסו קרוביו להביאו לארץ, אך לא הצליחו. בפרוץ המלחמה נמלטה משפחת טייכמן מהעיר ראדום לוורשה, אך שם תפסו אותם הגרמנים. אביו של יעקב נספה באושוויץ. אמו נורתה למוות כאשר כשל כוחה לצעוד לכיוון הרכבות שהובילו יהודים למחנות המוות. אחותו התאבדה בקפיצה מבניין גבוה בעת שהנאצים באו לקחתה לבית זונות, כדי שתשמש את החיילים הגרמנים. יעקב בן ה-13 נלקח אף הוא לאושוויץ. באחד הימים נתפס כשניסה לגנוב תפוח אדמה, ובו במקום כרת לו החייל הגרמני אצבע ביד ימינו. באחד הימים, כשאיבד את הכרתו, נזרק יעקב לבור המתים. כאשר שבה אליו הכרתו – נחלץ מהבור וברח מהמחנה. בדרכו שמע בכי של תינוק. הוא הרים אותו וגילה שזוהי תינוקת כבת שנתיים. יעקב נשאה על ידיו עד שהגיע למבואות כפר, שם הניח אותה בפתח אחד הבתים בתקווה שתשרוד. ביער, אליו הגיע במנוסתו, הצטרף יעקב לקבוצת פרטיזנים ופעל עמם עד תום המלחמה. צעירים רבים כמוהו שהיו כלואים בגטאות נמלטו ליערות, הצטרפו לפרטיזנים המקומיים או הקימו קבוצות על טהרת היהודים, ומשם נלחמו בגרמנים ככל יכולתם. לקראת סוף המלחמה צרו הגרמנים על הפרטיזנים. יעקב ועוד כמה חברים מצאו מחסה בתוך בור ביוב, כשריח הצחנה מגן עליהם ומשבש את חוש הריח של הכלבים הרודפים. כשהשתרר שקט יצאו מהבור והסתתרו במחסן נטוש. ארבעה ימים בלי מים ובלי אוכל עברו עליהם, מכווצים מתחת לערימת שקים ומזרונים, עד שהגיעו האמריקנים. לאחר השחרור הצטרף יעקב אל תנועת "הבריחה" – תנועת הגירת ההמונים אחרי מלחמת העולם השנייה ושמו של הארגון שניווט את זרם היוצאים. במסגרת "הבריחה" עזבו את מקום מושבם כרבע מיליון ניצולי שואה, בעיקר ממזרח אירופה, ונעו למחנות העקורים בארצות המערב (גרמניה, אוסטריה ואיטליה). משם ביקשו להגיע לנמלי יציאה מהם יוכלו להפליג לארץ ישראל. במחנה פליטים באיטליה אליו הגיע החל יעקב במימוש כישרונו הספרותי. ראשית דבר למד עברית, אז החל ב"בליעת" ספרים עבריים והמשיך בכתיבת פואמות קצרות. כשהגיעה שעתו לעלות לארץ עלה יעקב על האונייה "כתריאל יפה", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האונייה יצאה ב-31 ביולי 1946 מנמל בוקה די מגרה שבאיטליה כשעל סיפונה 604 מעפילים. כעבור שבועיים, בעודה בים, נתפסה האונייה על ידי אוניות הצי הבריטי ונגררה למפרץ חיפה, שם הושמה במעצר. בלילה הצליח מפקד האונייה להשתלט על השומרים הבריטיים, ניתק את שרשרת העוגן והאונייה נסחפה עם הרוח לעבר חוף קריית חיים. ואולם גוררת בריטית דלקה אחריה ותפסה אותה. לאחר מאבק אלים, במהלכו גילו המעפילים התנגדות עזה, השתלטו הבריטים על הספינה. מעפילי "כתריאל יפה" הועברו לאוניית הגירוש, והיו בין הראשונים שגורשו למחנה מעצר בקפריסין. יעקב הגיע שנית אל חופי הארץ אחרי שנה במחנה, במסגרת "עליית הנוער", והצטרף אל בני משפחתו שהתגוררו בתל אביב. במשך שבועות אחדים היה מסוגר בבית, יושב עם בת דודתו ומספר שוב ושוב בפרטי פרטים את שעבר עליו בשואה. דיבר בשטף, כמי שרוצה לפרוק מעל עצמו את המשא הכבד. אחר כך החל ללמוד ב"אורט" בתל אביב, וזמן מה עבד כשליח בעיתון "לאישה". בארץ כבר התחוללו קרבות מלחמת העצמאות, ויעקב שאף להצטרף אל הלוחמים ולתרום את חלקו. קרוביו הפצירו בו שינוח מתלאות חייו בטרם יתגייס, אך תשובתו הייתה נחרצת: "עמדה לי זכות גדולה לשרוד מהשואה… ואם גורלי יהיה ליפול בקרב מוטב שאפול כבן אדם, ואגיע לקבורה כבן אדם… אני רוצה נשק ביד. אלוהים השאיר אותי בחיים כדי לנקום את דם משפחתי. אם לא להילחם בגרמנים, אז לפחות בערבים". בסוף שנת 1947 הצטרף ל"הגנה" ושירת בחטיבת "קרייתי". למרות המום שהיה בו התעקש יעקב להיות לוחם, התאמן הרבה עד שהצליח ללחוץ על ההדק ביד שמאל. לוחמי החטיבה, שנוסדה בראשית מלחמת העצמאות, הגנו על יישובי גוש דן ולחמו בעמדות ההגנה בתל אביב, בחזית יפו. יעקב השתתף בפעולות רבות ונועזות. באפריל 1948 השתתף יעקב בקרב בתל-א-ריש. הכפר תל-א-ריש שכן על גבעה מדרום לחולון (כיום זהו גן ציבורי בשכונת תל גיבורים בחולון). תושבי הכפר ולוחמים ערבים שנספחו אליהם הירבו להתנכל ולהמטיר אש על חולון הסמוכה. לוחמי ה"הגנה" תקפו את הכפר כמה פעמים במהלך חורף תש"ח, אך הכפר נותר בשליטת הערבים. באפריל 1948, במסגרת מבצע "חמץ" בו נכבשו כפרים ערביים רבים סביב ליפו הערבית, הוחלט להשתלט גם על תל-א-ריש וג'באליה, שהטרידו לילה לילה את השכונות העבריות הסמוכות להם, בחולון ובבת ים. המשימה הוטלה על לוחמי חטיבת "גבעתי", אליהם צורפו לוחמים מחטיבת "קרייתי". ההתקפה בוצעה בליל י"ט בניסן תש"ח (28.4.1948). תחילה נכבש חלק מהכפר, אך הערבים הזעיקו תגבורת מכל האזור, במקום התפתח קרב עז והלוחמים הישראליים נאלצו לסגת. יעקב היה אחד הנופלים בקרב זה. בן עשרים ושתיים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
