טיטו, לירז (רז)
בן רבקה ורפאל, נולד ביום ט"ו באדר תשל"ח (22.2.1978) בפתח תקווה, אח בכור לשלומי וברק. את שנותיו הראשונות בילה לירז בטיולים עם הוריו ברחבי הארץ. לירז למד בבית-הספר היסודי 'אורנים' ולאחר מכן בחטיבת-הביניים ובבית-הספר התיכון 'ברנר' במגמת כלכלה ויזמות, שם רכש את מרבית חבריו. אהבתו הראשונה נתונה היתה לג'ודו. לירז השתתף בתחרויות רבות וזכה בהישגים נאים. במקביל לג'ודו, ניגן לירז על פסנתר בקונסרבטוריון העירוני במשך שמונה שנים ואף השתתף בקונצרטים רבים וקטף שבחים. גם בשובו מאובק ועייף מהצבא, היה יושב ופורט להנאתו על הפסנתר. לירז התגייס לצה"ל ביולי 1996, חדור מוטיבציה להצליח ולשרת בחיל קרבי. הוא שובץ להנדסה קרבית והיה גאה בכך ושאף להצליח ולמלא את המוטל עליו ללא דופי. עיניהם של המפקדים לא פסחו עליו והם קידמו אותו בהתאם לכישוריו. לירז סיים קורס מש"קים בהצטיינות ואחר-כך יצא לקורס קצינים. המסלול שעבר היה קשה ומתיש, ולעתים אף מתסכל, אך לירז ניחן בחוסן נפשי ובחוש הומור והוא לא נשבר בקלות אלא עטף כל קושי בבדיחה ושידר להורים שהכל בסדר. לירז סירב להשתחרר מהשירות ביק"ל ובלבנון למרות סיבות משפחתיות מקלות ותחינותיהם של הוריו. לירז הפריד הפרדה מוחלטת בין הצבא לבין הבית ובחופשות מהצבא היה הבית מתמלא בחברים והטלפון לא הפסיק לצלצל. כיבוד אב ואם היה בשבילו ערך עליון ולירז ניצל כל רגע פנוי לבלות עם שני אחיו. הסבתות והסב זכו ביחס מיוחד, חום, אהבה והערצה. בחייו הקצרים הספיק לירז לעשות הרבה: טס לחו"ל, סיים קורס צניחה חופשית וקנה ג'יפ, שנסע בו לכל מקום. לירז רקם תוכניות רבות לעתיד, נסיעה לחו"ל, לימודים ועוד תוכניות שלא זכה להגשים. סגן לירז טיטו נפל בקרב בלבנון ביום ז' באדר תשנ"ט (23.2.1999), יום לאחר שמלאו לו עשרים-ואחת שנים. באותו יום יצאו חיילים של סיירת הצנחנים, עם שני קציני הנדסה, אחד מהם לירז, למבצע יזום של צמצום טווח. הם יצאו ממוצב של צד"ל וכאשר היו בשטח נפתחה עליהם אש מנשק אוטומטי מטווח קצר. לירז נפגע ממכת האש הראשונה. יחד איתו נפלו רס"ן איתן בלחסן וסגן דוד גרנית, שמת מפצעיו מאוחר יותר, לא לפני שהזעיק חיילים נוספים והורה על פינוי הנפגעים. המחבלים הצליחו לחמוק ותהליך הפינוי של הכוח במסוקי סער ואפאצ'י ארך שעות רבות. לירז הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לזיכרו של לירז הוקם אתר באינטרנט שכתובתו: www.liraz-tito.org. האתר מביא את קורות חייו, את סיפור הקרב שנהרג בו ודברים שנעשו ונכתבו לזיכרו. מתוך שיר שכתבה צביה שרמן והלחין יאיר שדה לזיכרו של לירז: "אני אוחז בכף ידי תמונה שלך ילדי/ מביט ומדמיין אותך יושב כאן לידי/ ילדות ונעורים עוטפים זיכרונותי/ הנה שפתיך הנושקות פני// אני הוזה כי שבת אל הבית, כמו כולם/ איך מתרגלים לחיות עם בן שפתע נעלם/ חיי היו ודאי שזורים בך עד כלות/ גלה לי רז, איכה אשוב לחיות// לירז, לירז/ הכל שונה מאז/ שוב לא יהיה דבר כשהיה, ילדי/ רק געגוע עז/ אוחז בי ולא זז/ איה בכורי שלי היחידי…" בשיר 'שקט, שקט' כותבת מרי: "הוא נולד ומת/ שקט, שקט/ עכשיו הוא נח ונרגע/ מאותה ההפתעה// בין סבך קוצים/ ואבנים קרות/ כשהדרך חזרה קצרה מאוד/ עופרת קרה/ פגעה בליבו/ והשאירה אותנו המומים/ וגם אותו// איפה אתה שם/ שומר על איזה סוד נעלם/ יחד עם עוד שני מלאכים/ שלושתכם יחד, הקצינים/ הכי אמיצים, הכי צנחנים/ צעדתם בראש/ בלי כל סיבה לחשוש/ והשארתם אותנו/ כאן למטה/ יתומים.// הלב שבור והעין כל הזמן דומעת/ ולאן אני רוצה ללכת/ אני לא יודעת// לחפש עוד משהו/ שיזכיר לי אותך/ את הצחקוק שלך/ את הגומה// את השקט, הדממה/ שכל כך איפיינה אותך/ במיוחד עכשיו/ לאחר מותך/ הוא נולד והוא מת/ שקט, שקט." במלאות שנה לנפילתו, נערך ערב זיכרון מרגש ב"בית יד לבנים" בפתח תקווה, שנשאו בו דברים אישים מהצבא ומהעיר פתח תקווה. בערב נטלו חלק חבריו של לירז ולהקת 'אורנית', שחבריה חיברו שיר לזיכרו, שהתנגן מיד עם כניסתם לאתר. אחת האהבות הגדולות ביותר של לירז היה הג'יפ. כל אימת שהגיע לחופשה מן הצבא היה עולה על הג'יפ ו"חורש", אם סתם לחברים ואם לחוף הצוק בתל אביב, שם היה מנסה את יכולת התנועה של הג'יפ על הדיונות. ביום 24.4.1999 קיים אביו של לירז מסע ראלי ג'יפים לזיכרו בפארק קנדה. הראלי כלל מסע ניווט בשלושה מקצים: מקצוענים, כללי ומשפחות. בסיום הראלי נערך טקס חלוקת גביעים ותעודות לזוכים. בטקס הסיום נשא האב דברים: "לצערנו הגדול, את לירז שום דבר שבעולם לא יוכל להחזיר וכעת מה שנותר אלה רק הזיכרונות, הזיכרונות מלירז ואותם דברים שאהב כל כך לעשות. הראלי הוא מעין דרך של נחמה להגיע אליו ולעשות את הדברים במקומו." מירוץ הראלי נערך בחסות חברות מסחריות ובערוץ הספורט הוקרן סרט על המסע.
