יוסף, בן חנה ומשה-יהודה, נולד ביום ט"ז תמוז תרפ"ו (28.6.1926) בבולוצלבק שבפולין ובשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו ואחותו. המשפחה קבעה את מושבה בתל-אביב, שם למד יוסף בבית-הספר היסודי "אחד העם", והשלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה "בלפור". יוסף היה תלמיד מעולה והצטיין במיוחד במקצועות הריאליים. הוא היה חבר בתנועת הצופים, בה סיים בהצטיינות קורס מדריכים ושימש כמדריך עד גיוסו לצה"ל. כשהיה בן 15 סיים בירושלים קורס ארצי ראשון של מדריכי חג"ם (חינוך גופני מורחב), שהיה באותם ימים המסגרת הרשמית היחידה לחינוך טרום-צבאי, ולאחר מכן הדריך את תלמידי גימנסיה "בלפור" באימוני שדה, בתרגילי-סדר ובקפ"פ. שנה לאחר מכן הצטרף לשורות ה"הגנה", בה עבר קורסים שונים, וכשסיים את לימודיו שירת במשטרת הישובים העברים כנוטר בכפר-יונה. בד בבד עם פעילותו זו, החל ללמוד בבית-הספר למשפט ולכלכלה בתל-אביב, שהיה אז השלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד בשעות הערב וביום עבד. יוסף גויס לצה"ל בראשית מאי 1948, הוצב ליחידת קשר ועבר את אחד הקורסים הראשונים לקשר, שתחילתו בשייך-מוניס וסיומו בשפיים. כדרכו מאז ומתמיד בכל נושא שבו עסק, הצטיין אף בקורס זה. מדריכיו, שהכירו בכושרו המעולה ובידיעותיו הרחבות, עמדו על כך שיישאר בבית-הספר לקשר כמדריך. כאשר הוקם בסיס ההדרכה לקשר בגבעת האלחוט, היה הוא בין הראשונים, שהניחו את היסוד להקמתו. שם גם נשאר כמדריך-קשר עד תום שירותו הסדיר. בשלהי אפריל 1950 שוחרר יוסף – או יוסק'ה, כפי שקראו לו – מהשירות הסדיר. הוא המשיך לשרת כאיש מילואים ביחידות קשר שונות. הוא השתתף במבצע "קדש" ובמלחמת ששת הימים, ורק בתחילת שנות ה70- נאלץ, מפאת גילו, לקבל על עצמו תפקידים בהג"א. גם במסגרת זו הוכיח את כישוריו המעולים והופקד כאלחוטן ראשי בנפה, במפקדת המחוז של הג"א. יוסף התמחה בתחום דיני המשפחה במקצועו כעורך-דין. הוא היה אחד המומחים הידועים בשטחו, ובתחום עיסוקו נחשב לאחד מבני-הסמכא המוכרים. "הספקנו ללמוד את ערכו של עורך הדין המוכשר, האמיץ והלוחם, שהיה יוסף ז"ל. התפתחותו של המשפט הישראלי זכתה לתרומתו של משפטן מעולה וחריף. כל אלה באו לידי ביטוי במשפטים רבים וחשובים בהם הופיע, מהם הפכו נקודות ציון בהתפתחות המשפט בארץ", אומרים חבריו של יוסף למקצוע. גם לאחר שהתפרסם במקצועו, לא נקט מעולם דרך של זלזול, ובדק כל מקרה כמו היה לו זה הראשון. הוא לא ראה במקצועו זה עיסוק או מקור פרנסה בלבד, אלא גם יעוד. לגבי לקוחותיו היה הוא מעין אבא טוב. אוזנו הייתה קשובה תמיד להגיגי לבם ולתלאותיהם, ותמיד הייתה מוכנה עמו תשובה, עצה ומלת עידוד לכל אדם ואדם. אם כי היה שקוע תמיד בעבודתו, היה יוסף איש משפחה נאמן. מכיוון שהתייתם מאביו בהיותו בן 20, ראה את עצמו כראש המשפחה וכנושא בעול הדאגה לאמו ולאחותו. גם כשהיה נשוי ואב לשלושה ילדים, המשיך לדקדק במצוות כיבוד אם עד לקיצוניות. בביתו יצר מערכת יחסים נפלאה עם אשתו רוחמה ועם ילדיו, ותמיד היה גאה על ביתו החם, על שלושת בניו – משה, דרור ואמיר, ועל קבלת האורחים, שהפכה בביתו למנהג. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הצטרף יוסף ליחידת הג"א. בתוקף תפקידו כאלחוטן ראשי במפקדת הג"א, עבד ימים ולילות, וגם כאשר חש מיחושים לא התאונן ולא נטש את עמדתו. ביום ל' בתשרי תשל"ד (26.10.1973), נפטר בעת שירותו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנחלת יצחק. השאיר אחריו אישה ושלושה בנים, אם ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "רס"ל יוסף טיטונוביץ נתן את חייו למען מולדתו במלחמת יום-הכיפורים. הוא היה חייל מסור וחבר נאמן".
