fbpx
טולדנו, אלירן

טולדנו, אלירן


תמונת החלל בן פני ויהושע (שוקי). נולד ביום י"ז בחשוון תשמ"ב (14.11.1981) בבית-החולים "רמב"ם" בחיפה. בן חמישי להוריו, אח צעיר לשרון, איציק, עופר ואריק. המשפחה התגוררה בקרית אתא. בשנת 1985 נולד האח גבי ואז עברה המשפחה לערד, שם החל אלירן לבקר בגן-הילדים וללמוד בבית-הספר היסודי "לבאות". בערד נולדה האחות הקטנה רונית. מאז ומתמיד היה אלירן ילד יצירתי, אהב לצייר ויותר מאוחר לכתוב סיפורים רבים במחברות שעיצב בעצמו כעטיפות של ספרים ואף הוסיף איורים. בבית-הספר היה תלמיד טוב אך הדבר החשוב ביותר עבורו היו החברים הטובים שליוו אותו במשך שנים רבות אחרי שעזבה המשפחה את ערד ועברה למושבה מגדל הסמוכה לטבריה. במגדל למד אלירן בכיתות ו'-ח' ולמרות שהיה ילד שמעולם לא התעמת או רב עם אחרים, הגן על אחיו הקטנים גבי ורונית, ועזר להם בהתאקלמות במקום החדש. כשלמד בכיתה ט', המשפחה שוב עברה דירה והפעם למקום קרוב יחסית, ליבנאל. אלירן המשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי "כדורי" במגמת איכות הסביבה. בתיכון "בית ירח" שבעמק הירדן למד אלירן סוציולוגיה וקולנוע, מקצועות שאהב מאוד. הוא שקד היטב על לימודיו, לאחר שהמשפחה עברה למקום המגורים הנוכחי, פוריה עילית. בכל מקום שאליו עברה המשפחה, תמיד היה אלירן ילד אהוב ואהוד ומוקף חברים וחברות. אלירן, בחור נאה, מצחיק, חכם ומקסים, בילה את רוב זמנו בחברת בנות שרצו בקרבתו, הוא היה מעין חבר/חברה של כולם. היתה לו הגדולה להיות חבר של אנשים רבים ולהעניק תשומת לב מיוחדת לכל אחד ואחת. כשחבריו עברו מצבים לא קלים היה אלירן עוזר ומרגיע. האנרגיה החיובית שלו היתה מידבקת. כל מצב היה ניתן לפתרון גם אם לפני-כן זה נראה כ"סוף העולם". אלירן אהב מאוד לבלות מחוץ לבית או בביקורים אצל חבריו ברחבי המדינה. היו לו חבר או חברה כמעט בכל עיר. נדרשו לו שלושה ימים כדי להגיע מתל אביב לבית בפוריה, כיוון שעצר לביקורים בדרך. לאחר שסיים אלירן את לימודי התיכון, החליט לדחות את גיוסו ולעבוד במלון "גני ים המלח" שבאזור עין בוקק. אביו של אלירן עבד בעבר במלון זה כעשר שנים. אלירן נהנה מאוד מעבודתו כמלצר בלובי של המלון וכמובן הכיר הרבה מאוד חברים, שבילה איתם, טייל ונהנה, חברים שנשאר עימם בקשר גם לאחר שעזב את המלון והתגייס לצבא. בנובמבר 2000 התגייס אלירן לצה"ל והוצב בחיל ההנדסה ביחידת אב"כ. למרות שלא היה טיפוס צבאי במיוחד, החליט להתייחס אל השירות הצבאי ברצינות ולעשות כל שביכולתו כדי לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר ולמלא כל משימה שהוטלה עליו. אלירן יצא לקורס מ"כים והיה סמל-מחלקה בטירונות. חייליו מעידים שתמיד שאף לשלמות ולמרות שהיה מחמיר, כל חייל יודע שלמד ממנו הרבה מאוד על חיילות, ערכים והתמודדות עם מצבים לא קלים. אלירן לא ויתר לעצמו ולא עשה "הנחות". היה מגיע לבסיס גם כשהיה חולה, מתוך תחושת אחריות וכדי שחייל אחר לא יצטרך לשמור במקומו. מפקדיו הכירו לו תודה בכך ששלחו אותו לקורס צניחה ולקורס נהיגה, שאמור היה לעשות בחופשת השחרור שלו אך לא הספיק. לאלירן היו חברים רבים בצבא. בכל בסיס שהיה משרת בו ולו לתקופה קצרה, היה רוכש חברים וחברות, שראו בהיכרות איתו דבר שתרם להם ושינה דברים בתפיסתם לגבי הצבא והחיים בכלל, כפי שכתב חברו, סג"ם ניר זיני: "אני גאה מאוד בכך שהכרתי בן אדם מקסים ומדהים כמוך. אני נזכר בהתרגשות בכל קורס המ"כים/מש"קים, שהיה התקופה הכי טובה בחיים שלי. אני וכל החבר'ה מהקורס חבים את כל הזמן הזה בעיקר לך. אתה האור של קורס המפקדים. לא אשכח אותך לעולם. מעריץ ואוהב את דרכיך ברמות שלא יאומנו." חבריו מהיחידה כותבים: "אלירן היה בשבילנו כמו גזע. תמיד מרענן את ענפיו ברוח שובבה המפיצה שמחת חיים. על כן נזכור ונאהב אותו תמיד, שכן זיכרו בנו ושורשיו כרוכים עמוק בחלקתנו." בכל תקופת הצבא דאג אלירן לשמור על קשר עם חבריו מתחילת המסלול הצבאי, שנפרד מהם כאשר היה למפקד. כמו-כן שמר על קשר עם כל החברים מפוריה, יבנאל, תל אביב ושאר חלקי הארץ. בסופי השבוע היה מגיע הביתה להגיד שלום, לאכול אוכל של אמא ולצאת לבקר את החברים שגרים באזור. בחופשות היה נוסע ברחבי הארץ לביקורים אצל חברים ולטיולים. אלירן, שחבריו כינוהו בחיבה "טולי", ניצל כל רגע פנוי לנסיעות ולבילויים. הוא אהב מאוד להאזין למוזיקה ולרקוד, אהב במיוחד מוזיקה שחורה, היפ-הופ, רגאיי ודאב. לאחר השחרור מצה"ל תיכנן לנסוע לחו"ל, לשכור דירה בתל אביב וללמוד עיצוב. את הימים האחרונים בצבא אמור היה אלירן לעשות בבסיס קליטה ומיון, לגייס חיילים ולצאת יומיום הביתה, אך הוא בחר לחזור ליחידה שלו ולסיים את השירות עם החברים שהתחיל איתם את השירות ועבר את הטירונות והמסלול. ביום כ"ו באלול תשס"ג (23.9.2003) נפל אלירן בעת מילוי תפקידו בתאונה מבצעית בבסיס "שדמה" שבבית לחם, כשדחפור פגע בטעות במחסום שהוא עמד מאחוריו. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. אלירן הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בטבריה. הותיר אחריו הורים ושישה אחים. מפקדו אסף ספד לו: "אלירן היה מפקד נערץ, אשר ידע לכבוש את ליבם של חייליו בזכות מנהיגותו המיוחדת ויוצאת הדופן. גם בתקופות קשות, חייליו שיצאו עימו למשימות חזרו מחייכים ונלהבים, זאת בזכות האופטימיות שהשרה סביבו בכל עת… טולי היה דמות מפתח בעיצוב דור מצטיין של לוחמים ולוחמות, ודרך פעולתו תהיה להם למופת לאורך כל שירותם. גם בחודשים האחרונים לשירותו, כאשר הוצע לו תפקיד נוח יותר, העדיף אלירן לשרת בלחימה יחד עם חייליו ומפקדיו, והאמין שלוחם צריך לתרום בכל דרך וזמן." אחותו הבכורה, שרון, כותבת לו: "אלירן, בשבילי אתה תמיד אלירנצ'וק אחי הקטן, גם כשאתה עושה דברים של גדולים. אני כבר עכשיו מתגעגעת לחיוך המקסים שלך. מימי לא פגשתי אדם עם כל כך הרבה חברים וזה ברור למה, כי אתה מלא חיים ורחב לב, ונותן לכל אחד ואחד הרגשה שהוא מיוחד. אני לא יכולה לדבר עליך בזמן עבר כי אתה איתנו ותמיד תהיה כמו שאתה: יפה, בעל עיניים גדולות, חכמות וקורנות, חזק ועצמאי, אוהב את החיים ומנצל כל רגע פנוי לבילוי, אוהב להאזין למוזיקה, לרקוד ולהצטלם, ויודע מה להגיד לאמא כדי שהיא תחייך יומיים רצוף אחרי זה. רויטל, חיילת של אלירן, ספדה לו: "כשאני נזכרת בשיחת המחלקה האחרונה אני לא מתפלאת למה הרגשנו בנוח לפנות רק אליך. אתה, בניגוד לשאר ה"גל", גילית יחס מיוחד, חם ואבהי, אוזן קשבת לכל בעיה, חבר לכל צחקוק. פשוט היה כיף להעביר איתך את הזמן. אותם החיזוקים שידעת לתת לי, אותה הביקורת שהנחתה אותי כיצד להמשיך ובאיזו דרך. תדע שאני באופן טבעי מתנהגת כמוך, בדיבור, אני משתמשת במשפטים שהיית אומר, אבל יותר מכל אני מרגישה את ההשפעה שלך עלי ברצון שלי לתרום כמה שיותר בלי להתבכיין." אלירן נהג לתעד את הקורות אותו ביומנים, אותם כינה ארכיונים. הוא מיספר אותם מ-1 עד 10, וציין תאריך, יום ושעה. בדף הפתיחה בארכיון מספר 1 הוא כותב: "לכל אדם חיים שונים ומשונים. כל אדם יכול לכתוב על עצמו ועל חייו ספר של ממש, לערוך ארכיון על חייו. לכן החלטתי לכתוב בפרוטרוט על חיי בגילאים החל מ-14 ולטעום מקנקן החיים אשר מה שבתוכו ומה שצופן לו העולם אין לדעת. ארכיון נפלא ופשוט זה, בשבילי אינו פשוט כלל כי אם נפלא ויקר. מרתק לחשוב שבעוד 10 שנים אשוב לקרוא בו, זו תהא חוויה נוסטלגית ומרתקת. כלל לא מדובר ביומן כי אם בדוח על מה שקורה בחיי ומה שמתרחש סביבי." במהלך שירותו הצבאי יצא אלירן לקורס מפקדים. בקורס כתב את ה'אני מאמין' שלו: "אני רוצה לעשות את הסוויץ' הגדול מחייל שנה ו-4 למפקד; אני רוצה להפוך להיות המפקד שיהיו בו כל התכונות, המעשים, ושאר הדברים שאני בתור חייל רציתי במפקדים שלי, ולא מצאתי את זה בהם; אני בא לבדוק האם אני מסוגל להתמודד עם אתגרים שלא שיערתי שאתמודד איתם במהלך שירותי הצבאי, כמו לדאוג לתפקד בתור סמל/קב"ט וכו'." חבריו, מפקדיו ופקודיו של אלירן, כותבים לו: "אלירן האדם, החבר והמפקד שכל כך אהבנו ועדיין אוהבים, כל זה ועוד הרבה לזכרך." עדי גבע, חיילת, כותבת: "ידעת להקשיב לכל בעיה שפניתי אליך, וידעת גם להיות רציני ולצעוק כשצריך. אתה חינכת והטבעת בי מוסר. ידעת להראות שגם ברגעים הקשים יש מוצא חיובי." אלי כהן, חבר, כותב: " לעולם לא אשכח אותך, גם כשאהיה סנילי וזקן. אתה נשמתי, אהובי היקר לי מכל, ואם אתה קורא את זה מלמעלה, אז אתה בטח מבין למה אני קורא לך 'אהובי' – אהבה שמעולם לא היתה לי עם אף בן אדם. בשבילי אתה מלאך, עכשיו כך אני מסתכל עליך!" צחי, מ"פ, כותב: "חשוב לי שתדע שאתה האור, אתה הסמן הימני בהחלטות חשובות וקריטיות בחיי. דרך המחשבה שלך, הקלות לקחת את הכל בפרופורציה ובלי לחץ." אביב כהן, חבר, כותב: "הוא לא היה בן אדם רגיל, הוא היה מיוחד. הוא ידע לדבר, לתקשר עם מרבית האנשים שפגש במשך חייו. הוא גרם לאנשים להתאהב בו, להיקשר אליו בחוזקה. היה לו קסם אישי שלא היה לאף אחד. כמעט כל בן אדם שהכיר אותו הלך בדרכו ולמד ממנו המון. הוא היה כמו אבא בשבילנו – אבא שדואג, אבא ששומר, אבא שמגן, אבא שמפנק, אבא שמחנך, אבא שמעודד ומדרבן גם בזמנים הכי קשים." ענת, חברה של אלירן, כותבת: "אלירן חי בלב שלי, ולנצח החיוך המקסים. אלירן היה אחד האנשים היקרים והקרובים אלי, היינו בקשר מאוד חזק וטוב למרות שהכרנו חצי שנה. אלירן היה בנאדם מיוחד, אני בטוחה שלא אכיר עוד אדם מיוחד כמוהו. הוא כל כך דאג ותמיד היה איכפת לו מהסובבים אותו, תמיד נתן תחושה טובה למי שהיה לידו. בחצי השנה שהכרתי אותו למדתי להכיר אדם מיוחד ומקסים ואי-אפשר היה שלא להתאהב באישיות כמו של אלירן. אלירן רצה להיות בפלוגה מבצעית עם החברים שלו, הוא רצה לסיים את השירות שלו על הצד הטוב ביותר. אלירן תמיד עשה דברים על הצד הטוב ביותר, כל מה שהיה באחריותו." שחר תאיר, חיילת של אלירן, כותבת: "מתגעגעת ואוהבת לעד. לאט-לאט גילינו בן אדם עם נשמה זהב, שנותן מעצמו הכל בשבילנו, העיקר שיהיה לנו הטוב ביותר. כשהגענו לצבא כל הזמן אמרו לנו שהמפקדים הם האבא והאמא שלנו ושהבסיס זה הבית שלנו, והם אמרו דבר נכון, שהתנהגת כמו אבא ואמא שלנו, דאגת שלא יחסר לנו כלום, תמיד עזרת, ידענו על מי לסמוך, סמכנו עליך. מהרגע הראשון היה לנו קשר עז וחזק." קלמי, חייל, כותב: "כל פעם שאני נזכר בך, אלירן, אני מוחה דמעה ונזכר ולא שוכח ומודה לאלוהים על שנתן לי להכיר אדם מופלא ונדיר כמוך." חיילות של אלירן מספרות שהיה להן כבוד והערכה ואהדה חוצה גבולות שנרקמה במהלך המסלול. "עמד בפנינו הסמל הטוב ביותר הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית. אפילו באמצע הלילה עזר תמיד. בשבילנו היה אדם מדהים, שיכולנו לפנות אליו כל אחת ואחת על כל שטות. אנחנו נזכרות בכל החוויות במשך המסלול, הרבה זיכרונות טובים ממך אלירן. כל שנותר להגיד זה תודה על שהכרנו אותך, על שעזרת ותמכת והיית שם בשבילנו. אוהבות בנות מחלקה 2 ועוד הרבה אנשים." בני המשפחה כותבים: "אנחנו המשפחה, האחים, האחיות והחברים מתגעגעים. אלירן אתה חסר לנו מאוד, אנחנו אוהבים אותך ומודים לאלוהים שהיתה לנו הזכות להכיר אותך ולשמוע את הדברים המדהימים שכתבו עליך. אלירן, יש כל כך הרבה סיפורים טובים עליך אך אין מקום בדף. תנוח בשלום." ישראל אלפנדרי כותב: "מה אברך לו במה יבורך/ זה הילד, העלם הרך?/ הנער הזה עכשיו הוא מלאך/ לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך/ אלוקים! אלוקים! אלוקים!/ לו אך ברכת לו חיים…" עברה לה שנה וחמישה חודשים… ואני עומד לבד מול קברך. הדמעות לא חדלות מלרדת, אך אני מנסה להיות חזק. לחייך. כמו שאתה רוצה שאני אעשה. שאנחנו נעשה. המלה למה?! לא מפסיקה להדהד בראשי. תמשיך להשגיח על כולנו מלמעלה. להשאיר אותנו חזקים. כל הקשיים מתגמדים פתאום – מול אובדנך. ואנחנו נמשיך להתגעגע. כולנו." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

כובד על ידי

דילוג לתוכן