טוילי, אמיר

בן הזקונים של ציונה ואברהם, אח לאשר, אורנה ואייל. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ג (28.12.1972) בבית החולים "הקריה" שבתל אביב. 2,400 קילוגרם היה משקלו כשנולד, לאחר היריון לא קל, פניו קטנות וברורות, עיניו שחורות, תינוק מקסים ויפהפה. אמיר הצטרף למשפחה מאושרת, שעם בואו הפכה למאושרת מאוד. אולם מלחמת יום הכיפורים, שפרצה עשרה חודשים לאחר לידתו, העמידה את המשפחה בפני מציאות חדשה. אבי המשפחה גויס למילואים ברמת הגולן למשך שבעה חודשים, ואמו של אמיר נותרה לבדה עם ארבעת ילדיה. הרצון לשנות ולהחליף אווירה הובילם לביתם החדש בשכונת רמת החייל שבתל אביב, כאן גדל אמיר והתחנך, וכאן התעצבה אישיותו. בטרם ידע אמיר ללכת, ידע לרוץ. קודם שידע לדבר, נאם באופן שוטף. בהיותו בן שנתיים נראו בעליל חוכמתו וכישרונותיו הרבים. טוב ליבו הציף כל מי ששהה במחיצתו. את צעדיו הראשונים מחוץ לבית עשה בגיל שנתיים וחצי, ב"גן סוניה", וכבר אז כבש את ליבם של חבריו לגן. אהבתו הרבה לבעלי חיים הייתה ידועה לכול; לכלב הטרייר שקיבל מאביו קרא אמסטל, טיפח אותו ואימץ אותו אל ליבו. מהר מאוד התבגר אמיר והיה אדון למעשיו. עצמאותו, ביטחונו ואופיו החיובי תרמו להשתלבותו הקלה והמהירה בבית הספר היסודי "רמת החייל" שבשכונה. מזגו הנוח הקנה לו חברים וידידים בני כל הגילים. בהפסקות שבין השיעורים אפשר היה למצוא אותו משחק כדורגל או כדורסל עם תלמידי הכיתות הגבוהות. להערכה רבה זכה ממוריו על הישגיו הלימודיים והחברתיים. את המשך לימודיו עשה בחטיבת הביניים שבבית הספר "תיכון עירוני י"ד". משם עבר ל"אורט רמת גן", וסיים את כיתה י"ב במגמת הנדסאות, אדריכלות ושרטוט. אמיר אהב מאוד את החיים ודאג לנצל היטב כל רגע ורגע. בתנועת "הצופים" הרחיב את חוויותיו ואהבתו לטיולים ברחבי הארץ, ולא פעם חזר נרגש מהמסעות. כבר בחופשות הלימודים הראשונות בתיכון ידע למצוא לעצמו מקום עבודה. חלק מהכסף שהרוויח חסך, וכשצבר סכום מספיק קנה את האופנוע הראשון. את לימור, חברתו לחיים, הכיר אמיר עוד בכיתה י"ב, ויחד בילו את מיטב עלומיהם. אמיר שיתף את לימור בתחביביו – בנייה והטסת טיסנים, ודיג. בין כל אלה תמיד מצא זמן למשפחתו האהובה – להוריו, שאליהם רחש כבוד, לאחיו – שהעניק להם מזמנו, ולסבתא שושנה – שהקפיד לדרוש בשלומה והאיר את חייה. אמיר התגייס לצה"ל ב-13.3.1991. קודם הגיוס למד על הצבא והכין את עצמו לקראת גיוסו. "אעשה הכול כדי לשרת ביחידה מיוחדת," אמר. ואמנם, אמיר הוצב ב"משמר הגבול", ועם תום הטירונות שובץ לימ"ס איו"ש – יחידת ה"מסתערבים" של מג"ב ביהודה ושומרון שזה עתה הוקמה. אמיר התגלה כלוחם בעל תושייה, רוח לחימה והתנדבות, בעל יכולת פיקוד ויכולת התמודדות בשטח רווי אוכלוסיה עויינת. מספר נסים, מפקד המחלקה: "הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, ועיקר פעילותנו בג'נין וסביבותיה. השטח תוסס וזועק ליחידה כמונו ולכן העבודה היא סביב השעון. הביטחון העצמי והשקט הפנימי מחד גיסא ויכולתו של אמיר להתלוצץ ולהצחיק את הסובבים אותו מאידך גיסא היוו רק פן אחד באישיותו הנוחה. … לא אחת, כאשר כל המחלקה הייתה יוצאת לאימון במטווחים, בסוף האימון או תוך כדי, הייתי לוקח את אמיר לצד ובודק את יכולותיי מול אלו שלו. לא פעם סיימנו כשידי על התחתונה." בביטחון הגדול שהפגין, בחוש ההומור ובבדיחות המתאימות לכל רגע, ידע אמיר להעלות את המורל ולקשור את חבריו סביבו, וכך היה לעמוד התווך של המחלקה. מספר יניב, חברו: "אמיר היה אדם מיוחד במינו. תמיד חייכן ושמח, ואי אפשר היה לעצבן אותו או להסיר ממנו את החיוך – גם כשניסינו – בצחוק כמובן. תמיד ידענו: כשאמיר מגיע – משהו מפתיע יתרחש, משהו שאנו עלולים ליפול בפח, אם לא ניזהר…" במהלך שירותו ביחידה השתתף אמיר במבצעים מורכבים ולא אחת היה נתון בסכנת חיים ממשית. באחד המבצעים ללכידת מבוקשים אף נפצע ונקבעו לו אחוזי נכות, אך אמיר היה נחוש לחזור ליחידה ולהמשיך בשליחותו. ב-9.3.1994 עבר לשרת כלוחם קבע ביחידה. מקצועיותו של אמיר, התמדתו, מסירותו ליחידה ודבקותו במשימותיה היו לשם דבר, ועל אף זריזותו ומיומנותו בתפעול כלי נשק שונים, בחדירה שקטה וזריזה לבתים, בטיפוס על צינורות ובגלישה על חבלים, לא חדל להתאמן. מספר אורן: "אמיר קנה את כרטיס ההשתתפות שלו בחוד של כל מבצע מורכב בזכות. כמפקד ההולך בחוד בחרתי תמיד מישהו מיומן לידי וכשאמיר היה זמין, בו הייתי בוחר. מאורגן ואחראי, כל משימה שקיבל ידענו שברגע בה הוטלה על אמיר תיעשה ברמה הגבוהה ביותר." את ההערכה הרבה כלפיו זכה אמיר לשמוע שלושה ימים לפני נפילתו, בריאיון אצל מפקד היחידה, אז גם נפרסה בפניו התכנית שנתפרה בעבורו: מינוי לקצין האמל"ח היחידתי עוד בטרם יציאתו לקורס קצינים. שש שנים היו אמיר ולימור צמודים זה לזה, ותכננו להינשא. באותו יום נורא, נסע בלעדיה. אמיר נפל בעת שירותו בשבת, ט' בכסלו תשנ"ו (02/12/19955). באותו בוקר יצא עם חבריו לעוד אחד ממסעות הרכיבה האהובים עליו כל כך. הפעם הייתה מגמת פניהם לירושלים, להר הרצל, לבקר בקברו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ולאחר מכן היה אמור אמיר להמשיך לבסיסו. מסלול הנסיעה עבר דרך חבל לכיש, בין קריית גת לבית שמש. באחד מעיקולי הדרך, נסע מול אמיר רכב אשר נכנס לנתיב נסיעתו. זמן התגובה הקצר לא הותיר הרבה אפשרויות. אמיר בלם ונצמד לימין. כשראה שהרכב סוגר עליו בלם בחוזקה, וכתוצאה מכך החליק, נפל ונהרג. בן עשרים ושלוש היה בנפלו. רב-סמל אמיר טוילי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. רבים באו לחלוק לו כבוד אחרון: משפחה, חברים, ידידים, מפקדים וחברים ליחידה, כולם המומים מגודל האסון הנורא. אמיר הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. ספד לו נחמיה, מפקד יחידת ה"מסתערבים": "אמיר! לוחם אמיץ ונערץ, לוחם מקצועי ומיומן. כישוריו כלוחם מסתערב ואמיץ הקרינו ביטחון. … מקומו בכוח המוביל והלוחם תמיד היה בטוח. … היה ברור שאמיר ניחן בתכונות עילאיות, במוטיבציה גבוהה, בעוצמת ערכים גבוהה אשר ספג בביתו, ואהבת המולדת זרמה בעורקיו. … החיבוקים והנשיקות של חבריך בכל הזדמנות שנפגשתם לאחר פרידה, ואפילו קצרה, הוכיחה עד כמה כולם אוהבים אותך. היום הפרידה ארוכה, והיא ארוכה מאוד … לא נותר לנו אלא להצדיע לך, חבר." הספידו צביקה: "בארבע אחר הצהריים, יום שבת, כמו לחישה רועמת, הועברה הידיעה הנוראה: אמיר נהרג בתאונה. לוחמי היחידה ומפקדים, לוחמים לשעבר והרבה חברים, מעבירים אחד לשני את הידיעה, מעבירים, מקבלים, ומסרבים להאמין. רק אתמול שמענו את הצחוק המתגלגל, רק אתמול ראינו את החיוך שעל פניך תמיד. רק אתמול צחקנו ביחד – והיום צריך להספיד. ובעניין הזה כולנו טירונים. מראשון הלוחמים עד אחרון המפקדים. איך נאמר 'היית', ונדבר בלשון עבר, איך נאמר 'עשית', בלי שנראה אותך מחר. נזכור איך תפקדת כלוחם וחובש, עשוי ללא חת, אינו חושש מדבר. גם כאשר בעראבה שרקו כדורים בתלתליך. נזכור תמיד את החיוך שעל פניך. כל דבר היה אצלך כל כך פשוט! בחיוך חילצת מצרה, בצחוק תיקנת טעות. עכשיו אתה שוכב מולנו, דומם וקר. אתה הלוחם, החובש, ובעיקר – האח היקר. וצריכים להיפרד. יותר מדי מוקדם בשביל לומר שלום, להגיד שנזכור, ונשמור, וננציח. אבל אתה יודע, שבלעדיך יהיה לנו יותר קשה להצליח. לעולם לא נוכל להחזירך. אבל בליבנו, עמוק, תמיד יישאר חותמך…" הספדו של אבינועם: "חבר בכל רמ"ח אבריו. איש עקרונות קשוב, אוטונומי, חש שייכות למשפחתו ולמדינה. בעל ערכים ונימוסים וחוש הומור בלתי רגיל. מלא חום ואהבה לסובבים אותו. בשמחת החיים שלו וברוחב ליבו, הדביק את כל מכריו ביצירתיות מלווה ביוזמה ומעוף … נשארת יפה, בלתי ניתן להשגה, מביט מלמעלה. אתה, שאהבת את החיים, והם החזירו לך חיוך גדול כמו זה שהיית רגיל בו… " בשיח לוחמים שנערך בבית המשפחה, העלו החברים זיכרונות, וסיפרו על הפעילויות שבהן בא לידי ביטוי משקלו הסגולי של אמיר. סיפר נסים, מפקד המחלקה: "… לא פעם, כאשר נותר זמן למנוחה, היה אמיר מתאמן באופן אישי, מתמקצע ומלטש כל פינה, משפר את יכולת ההיטמעות שלו באוכלוסייה המקומית כ'אישה', בלבוש, באיפור ובצורת ההליכה. התחפושת שימשה כר נרחב למעשי קונדס וצחוק של אמיר. … כבוד גדול היה לי להיות מפקדו של אמיר. ועוד יותר – חברו." שחזר אורן: "חתונה במחנה הפליטים בג'נין. המטרה – לכידת מבוקשים עם דם על הידיים. המבצע מורכב ורגיש מאוד, יכולת ההצלחה שלו נמדדה בכושר ההיטמעות בשטח, נחישות ואומץ לב. … באותה התקופה אמיר היה לוחם צעיר – כחצי שנה ביחידה, ואף על פי כן לאורך כל המבצע שמר על קור רוח, איפוק ומקצועיות גבוהה. … רמת האמון שנתתי באמיר היתה מהגבוהות ביותר, ממש הערכתי אותו, ובחירתו למשימה לצידי הייתה מובנת מאליה… " אמיר הונצח במפעלים שונים. לזכרו הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "הרמב"ם" שבתל אביב. כתב אביו: "תחת אבן השיש הזו, הקרה, / דביר נפשי שוכב בדממה. / דמיו בלבבי. איך נפל חלל / לתעתועיו של הגורל? // בדמי ימיו, בפריחת אביבו, / זרעו עוד טרם מימש ייעודו. / בן יקר, לא יתבגר ולא יזקין, / לנצח צעיר, שערו לא ילבין. // אמיר יקר, מלאך שלי, / העליתי על נס זכרך הטהור / עם ספר תורה קדוש / למען יזכרוך מדור לדור. // יזכרוך כיופייה של השמש העולה, / יזכרוך כפרח נדיר ומופלא. // הייה שלום, בני שלי. / אנצור זכרך תמיד בלבבי." לזכרו של אמיר מתקיים בכל שנה טורניר כדורסל בשיתוף מחלקת הספורט של עיריית תל אביב ו"מכבי תל אביב", בהשתתפות בתי ספר מכל האזור. באליפות הכדורסל הראשונה לבתי ספר יסודיים בצפון-מזרח תל אביב נשאה אמו דברים: "במשחק הכדורסל מרכיבים רבים מאופיו של אמיר: שאפתנות, הקרבה, הרצון להצליח, החברות וה'ביחד'. הכדורסל היה גם תחביבו העיקרי, ומילא כל רגע פנוי של אמיר. בראותי אתכם, הנערים מלאי ההתלהבות, על המגרש, אני מבינה טוב יותר מדוע ועד כמה אהב אמיר את המשחק הזה." באליפות הכדורסל הרביעית על שם אמיר, נחנך מגרש כדורסל על שמו בבית הספר היסודי "רמת החייל", והוסר הלוט מעל הגלעד. במאי 1998 נחנך גן משחקים על שם אמיר בשכונת רמת החייל. ב-11.7.2000 נחנך חדר כושר על שם אמיר, ביחידת ה"מסתערבים" של "משמר הגבול" בשכם. לזכרו של אמיר כתב ד"ר ישראל סלע את השיר "החיוך האחרון". את השיר הלחין ועיבד פיני שפיגלר וביצע מאיר סטאר: "החלל שבי נותר / מחפש את שנשאר / והיד שאחזה / הרפתה ונעלמה / החיוך והמגע / שידענו בדמותך / לא אבדו להם לשווא / כי אותך תמיד נאהב // פרחים וזיכרונות / תמונות מעורפלות / תלתל עם גוף חסון / החיוך האחרון // מוקדם מדי להיפרד / צחוקך עוד מהדהד / למעוף העפיפון / כמו בתחושה של שיכרון / הכול נראה כל כך זמני / אבל אתה תמיד נצחי / חקוק עמוק בזיכרון / עם החיוך האחרון." הוריו של אמיר הוציאו לאור את הספר "אמיר – ספר חי" ובו, בצד סיפור חייו של אמיר ותמונות מתחנות שונות בחייו, שירי פרדה, הספדים וזיכרונות. כתבה אמו: "… אחד הוא הפרח שלי: / פרח עדין, פרח זעיר, פרח זוהר ונדיר. // פרח שפרח בחממה, / בהמון חום ואהבה. // זהו הפרח שלי ורק שלי: // פרח חן, פרח שובה לב, / ניחוחו יחיד ומיוחד, / פלא של פרח. // קיבלתיו בברכה, ואימצתיו בגאווה. // לפתע כלתה פריחתו, זרעו נכחד. / פרח החן שלי נקטף בדמי ימיו." כתב אשר, אחיו: "… איך הלכת, אחי? איך הושמד עולם, ועמו הרעיונות, השאיפות והחלומות? הבטחתי כי דמותך לא תישכח, זכרך לא יימחה. אספר מעשיך, אשמור הווייתך בתוכי. אתה תמיד מול עיניי, במחשבתי, בכל מהלך חיי. צחוקך המתגלגל מולי, והחיוך, החיוך אשר לא מש מפניך גם ברגעי כעס, תמיד בזוויות פיך, בברק עיניך. … אחי אמיר, שקעת בארצנו, בחרת לזרוח במקום אחר ולהישאר צעיר לנצח." כתב אייל : "בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני חושב עליך: אולי היום אראה אותך? בכל לילה, כשאני הולך לישון, אני חושב עליך: אולי מחר אראה אותך? בכל פעם, שאני נוסע להורים, אני מלא תקווה לראות אותך. בכל שבוע אני בא אליך. לראות, לחוש. אבל- שום דבר לא משתנה". לאחר נפילתו של אמיר נולד אחיינו תמיר-אמיר. כתבה אחותו של אמיר, אורנה: "חיפשתי שם אשר יישא בו את שמך. … גם בצליל וגם במשמעות רב המשותף. … טוב לי לקרוא לתמיר-אמיר בשמו, כדי לשמוע בלי הרף את הצליל שהיינו רגילים לשמוע תמיד בבית, ולהרגיש שאתה כאן, עמנו, חי." כתבה לימור, חברתו: "היית זר כשראיתי אותך, / התהפכו היוצרות – ולא עזבתי אותך. / היית לי לקול כשלא יכולתי לדבר, / היית לי לעיניים כשלא יכולתי לראות, / היית לי לידיים כשלא יכולתי לעזור, / היית איתי כשהייתי צריכה, / אהבת אותי – עטפת אותי בשמחה. // הבאת תקווה לאמונותיי, / הארת באור זוהר את חיי. / את טעם החיים נתת לי, / היית המטרה להצלחה שלי. / לכל הישגיי הגעתי בזכותך, / בגלל שנתת לי את אהבתך. // היית לי אח, חבר ומורה, / לימדת אותי לראות את החדש, להבין את השונה. / היית הצחוק המדהד בליבי, / פעמת בי כשהיית איתי. // היית אחד, יחיד ומיוחד. / אבל לא לימדת אותי להישאר לבד."