יוסף יעקב בנם של דינה ואלעזר. נולד ביום כ' באב תשל"א (11.8.1971) בירושלים. אח לאוריאל ועתירה. עד גיל שש גדל בגבעת וושינגטון, למד בגן במושב בני דרום ועלה לכיתה א' בבית הספר של קבוצת יבנה. בהגיעו לכיתה ב' עברה המשפחה לרחובות, שם למד בבית הספר היסודי "תחכמוני". מגיל צעיר היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ומכיתה ב' השתתף בפעילויות "החברה להגנת הטבע". יוסף אהב את הטבע בכלל ובעלי חיים בפרט, והִרְבּה לטייל בארץ. את חטיבת הביניים והתיכון למד ב"ישיבת הדרום" ברחובות. בסוף כיתה י"ב עברה משפחתו לאלקנה, שם התחבר מיד עם בני גילו. הוא לא דיבר לשון הרע, עזר כשיכול ונתן מעצמו. כולם סביבו אהבו אותו. יוסף היה חבר נאמן וקיבל כל אדם כפי שהוא. עם חבריו מ"ישיבת הדרום" המשיך לשמור על קשר, גם כשבחרו ללכת בדרכים אחרות משלו. הוא המשיך את לימודיו בישיבת "עטרת כֹּהנים" בעיר העתיקה בירושלים לתקופה של למעלה משנה. הוא התגייס ל"גבעתי" ב-2 ביולי 1991, במסגרת ישיבות ההסדר "קרני שומרון". לאחר השירות הצבאי חזר לישיבה להשלמת לימודיו התורניים ולימודיו האקדמיים לתעודת הוראה. את ההוראה ראה כשליחות ואת לימוד התורה והוראתה ראה כזכות. אחד מחבריו לשירות הצבאי הכיר בינו לבין אחותו רחל, וחצי שנה לאחר מכן, השניים התחתנו. לאחר החתונה המשיכו רחל ויוסף להתגורר בקרני שומרון. חמישה ילדים נולדו לרחל ויוסף: ירדן, אלינור, נחל-אלעזר, בת-נדיב ושר-שלום. לאחר שסיים יוסף את לימודיו לתואר ראשון בחינוך, בשלוחה של "המכללה בירושלים" בקרני שומרון, עבר עם משפחתו לאיתמר. הוא השתלב ביישוב ובמהרה הפך להיות אחד המובילים במקום: נבחר ליושב ראש מזכירות היישוב, ושימש רכז קליטה ורכז נוער. לאחר זמן קצר שב לעסוק בנושאי ביטחון, כאשר קיבל על עצמו תפקיד צבאי של רכז הביטחון באיתמר. את ייעודו ראה בחינוך: הוא לימד בגן הילדים "תלמוד תורה" ובבית הספר היסודי באיתמר, ושימש מחנך כיתה א' בבית הספר היסודי שבאלון מורה. בשנה האחרונה לחייו ראה את עיקר עיסוקו החינוכי בתפקידו כקצין ביקור סדיר של מועצת "שומרון". הוא יצר מערכת יחסים מיוחדת עם נערים ונערות במצוקה שנפלטו ממסגרות החינוך, השקיע בהם ממרצו וכישרונו ואף אֵירְחָם בביתו. באורח חייו היווה דוגמה אישית לכל מכריו ובעיקר לחניכיו. כיבוד הורים היה אצל יוסף דבר ברור מאליו. בילדותו תמיד עזר בבית. כשבגר והיה אב לילדים והוריו הגיעו לשַׁבָּת בביתו, הוא היה נוסע עם הילדים ומחכה להם בפתח היישוב כדי להקביל את פניהם. הוא ידע לשלב לימוד תורה וקיום מצוות בחיי היומיום. גם בעת שירותו הצבאי הקפיד על קביעת עתים לתורה וניצל כל רגע פנוי ללימוד. יוסף היה אדם רוחני מאוד, אהב שירה ובשלב מסוים למד קבלה. הוא נהג מנהגי חסידות ופרישות, והקרין אור של שמחה, אהבה ושלום לכל אדם. כביטוי לאהבת השלום שלו קרא לבנו הקטן שׂר-שלום. הייתה לו סובלנות רבה ואהבה לעם ישראל על כל גווניו. הוא היה מסור לארץ ישראל, אהב לשפוך שיחו בקבר יוסף שבשכם, כאב מאוד את מצבו של הר הבית והיה שותף לפעולות שונות לחיזוק האחיזה היהודית בשומרון. במסגרת תפקידו כרכז הביטחון, פעמים רבות הוקפץ למשימות שונות ועמד בקשר הדוק עם מפקדי הצבא באזור. הוא הכיר את היישוב על מוצאיו ומוֹבָאָיו על בוריים, ולא פעם הנחה את כוחות הביטחון שהוזעקו לפעילות במקום. לוי שפטוביצקי הכיר את יוסף משיתוף פעולה עסקי שנוצר ביניהם – הפצת פירות וירקות אורגניים שגידלו באיתמר, מספר: "דווקא מתוך קשר זה עמדתי על מידותיו המצוינות, אישיותו החמה והקורנת, מסירותו והקרבתו הן לבני משפחתו, הן לרעיון יישוב ארץ ישראל ומגשימיו. הוא יכול היה לחיות בנוחות יחסית בקרבת הוריו באלקנה, אך בחר לתרום את חלקו האישי במאמץ ההרחבה והביסוס ותקע יתד באיתמר, שם הקים את ביתו. לא נח ולא שקט אף לרגע. תמיד היה פעיל ותוסס, לא דחה דברים ו'רץ' לבצע במהירות את שנתבקש. היה מהמסתפקים במועט, ותמיד ראה את צורכי הזולת לפני צרכיו הוא. הכרת פניו ענתה בו שהוא אדם חכם, נבון ונוח לבריות. לא אשכח לעולם את דאגתו הרבה של יוסי כלפיי והחשש 'פן יגזול את פרנסתי' … הוא ביקש לכלול את הוריו בין לקוחותיי כמו שאר תושבי אלקנה, אף על פי שהיה יכול להעביר את מוצריו להוריו חינם אין כסף. … כך גברה הערכתי את יוסף כאדם ישר הדואג לזולת אפילו על חשבון עצמו, ומתנהג ביושר עם הבריות". בשנת חייו האחרונה התלבט יוסף לגבי המשך עבודתו. מחד גיסא רצה להיות קשור לטבע, ולעשייה החקלאית ולהקים משק חקלאי עם חברים, מאידך אהב את העבודה החינוכית עם תלמידים צעירים וליווי צעדיהם הראשונים. בסופו של דבר הוא שילב בין השנים. הם בנו דיר עיזים ותכננו להתפרנס מחלב אורגני. במקביל, הוא שאף להתחבר יותר לעבודה עם נוער. ליוסף היה חשוב להבין כל נער או נערה, להיערך בצורה הטובה ביותר ולנתח את המצב בעזרת עמיתיו. סיפר על כך אבי טנג'ר: "האמת היא שנהניתי פעמיים, פעם ראשונה מתלמיד-חבר שאפשר לחדד איתו מצבים בזווית מעניינת, צעירה, מלאת אופטימיות. אהבתי את הדגשת הטוב של התלמיד ומשפחתו מתוך תמימות. תמימות של שלמות, תמימות של טוב לב! ופעם שנייה נהניתי מכך שכל עניין שליבַּנּו נחקק בליבך ולא היה צורך לחזור עליו. היית כְּבוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה. במחלקת החינוך ובכל המועצה החלו לקנא בי על השותף החדש שלי, מלא החן והלבביות. התמלאתי גאווה שבמפגשים שונים שאלו אם אתה אחי הצעיר. כן, אחי אתה! … אני בוכה על השותף והחבר שהשאיר אותי לבד. אני בוכה על כך שתחסר לי בפלפולים ובחידודים. … אנו נמשיך להוסיף אהבה בין יהודי ליהודי, כפי שהיית אתה מברך בשלום לבבי ובמאור פנים כל אחד. רכשת לך חברים בהשתלמות של הקב"סים (קציני ביקור סדירים) והיית אהוב על כולם. תוך שעות מספר היית חלק מהקהילה ולא היה אפשר להרגיש שאך זה הצטרפת לחבורה". יוסף היה מפקד כיתת הכוננות ביום הפיגוע באיתמר. הוא שמע צרור יריות מכיוון בית משפחת שבו, ובלי להסס נטל את נשקו, הזעיק את כיתת הכוננות ואת כוחות הצבא ורץ לבית הסמוך. מחבל חדר לבית והספיק להרוג את אם משפחת שבו ושלושה מילדיה. יוסף הגיע ראשון וחתר למגע כדי לקטוע את ההרג. כך שינן לחברי כיתת הכוננות בתרגילים שעשה עימם, וכך נהג בעצמו. הוא נכנס לחצר וחיפש מקום ממנו יוכל לחדור אל הבית. בחילופי האש נפגע יוסף אנושות בראשו מירי המחבל שהתבצר בקומה השנייה. בתגובתו המהירה ובכך שריתק את המחבל הצליח למנוע אסון כבד אף יותר והציל חיי אחרים. סמל-ראשון יוסף טויטו נפל בקרב באיתמר ביום י"א בתמוז תשס"ב (20.6.2002). בן שלושים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באיתמר. הניח אחריו רעיה – רחל, חמישה ילדים: ירדן, אלינור, נחל-אלעזר, בת-נדיב ושר-שלום; אב – אלעזר, אם – דינה, אח – אוריאל ואחות – עתירה. על המצבה חרטה המשפחה: "מאור פניך הקרין חום ואהבה, בך חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". במלאות שלושים לנפילתו סיפרו בנותיו: "כשאבא יצא לא דאגנו. אבא היה תמיד יוצא לעזור לאחרים וחוזר. חיכינו שגם הפעם יחזור. אך הפעם הוא לא חזר". בתו הבכורה הייתה בת שמונה בעת הפיגוע ובנו התינוק רק בן חמישה חודשים. אימו דינה ספדה לו: "למחרת ההלוויה תפסתי בבהירות שנפלת כלוחם, כגיבור שנחלץ להגן על יישובו מפני אויב מר ונמהר, כחייל יהודי שמסר את נפשו על קידוש ה', העם והארץ. אתה הרי היית מגויס לצבא זה, פעמים גיוס פסיבי ובעת הצורך גיוס פעיל". בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו אמר אלעזר אביו: "בתפילה אנו מזכירים את תחיית המתים: "אתה גיבור לעולם ה' מחייה מתים אתה … מחייה מתים ברחמים רבים… ומקיים אמונתו לישני עפר… מלך ממית ומחייה", … מן הסתם מדובר בברכה זו על תחיית המתים באופן כללי, אך נראה לי שיש בכל זאת דרגות שונות בין המתים המוזכרים בה. בתחילת הברכה מדובר על מתים סתם, אחר כך מדובר על ישיני עפר המצפים ל"אמונתו" של הקב"ה, … הכוונה כנראה לאינון דמיכין דחברון ורעיא מהימנא, אשר חיו את חייהם ונפטרו במיתה רגילה, ולמעשה "לאו אינון מתים", … בסוף הברכה מדובר על אלה שה' "ממית ומחייה", כלומר אלה שלא מתו ביומם הקבוע, שלא נפטרו במיתה רגילה, אלא אלה שה' עצמו המית. נראה לי שהכוונה לכל אותם יהודים אשר במשך הדורות מתו על קידוש ה', … ובזכותם … הוא "מצמיח ישועה", … בימינו אלה, המחרפים נפשם למות על הגנת העם והארץ הם בלא ספק מקדשי ה'. יוסף קידש את ה' במותו על הגנת יישובו, והוא מצטרף לשורת מקדשי ה' של כל הדורות, … לכל אלה שמתו למען צמיחת ישועתנו בארץ ישראל". לאחר מותו, קיבלה אשתו רחל תעודת הערכה שהעניק מפקד האוגדה, תת-אלוף יצחק גרשון (ג'רי), על פועלו של יוסף. שם נכתב: "הפגין דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב ומסירות אין קץ להגנת היישוב". בעיני משפחתו תמיד היה יוסף חייל: חייל בשדה החינוך, חייל במשימות גמילות חסדים שונות וחייל כפשוטו: "יוסף שלנו קידש שם שמים במותו, אך יותר מזה קידש שם שמים בחייו. אישיות מיוחדת, עטורה בגבורה. הוא לחם את מלחמות ה' במותו ובחייו. ולעתים נדמה כי גבורתו של יוסף בחייו – גדולה הייתה מגבורתו במותו. הוא חי חיים של אמונה ושל מסירות מוחלטת לריבונו של עולם ולישראל בניו". אוריאל, אחיו הבכור, נשא דברי הספד לעילוי נשמת אחיו: "אחי הקטן, יוסף! איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה – אתה היית כלי מלחמתו של ריבונו של עולם. ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים. כל חייך היית חייל של ארץ ישראל. לא חייל של שיקולי ביטחון, אלא של ארץ ישראל. כולך מלא מסירות, לא חסכת שום מאמץ והתנדבת לכל משימה. לפני כמה ימים סיפרת לי על פגישה עם קצין בכיר בצבא בה שאלת אותו מה הוא עושה כדי שהמקרה שקרה בישיבת 'חיצים' לא יקרה שוב. לא היית מרוצה מתשובתו. אילו היית יכול היית קם ואומר לראש הממשלה: 'זַמֵן עוד היום את הרמטכ"ל ואמור לו במילים פשוטות: הפסק את ההרג הזה בכל מחיר . … יוסף, אחי הקטן, לנצח אחי אזכור אותך תמיד, את יופייך, את חיוכך המשגע, לא אשכח לעולם את החדר שחלקנו יחד שני עשורים, אתה אני ועתירה, את משחקי הכדורגל ששיחקנו יחד – אתה, אני וליאור, את אוסף הבולים שלנו, את הוויכוחים שלנו. לא אשכח איך לקחת אותי אל חופתי. איך נשאת אותי על כתפיך שנושאות היום הרבה יותר מחתן אחד. איך שמחת כל פעם שהצלחת להביא אנשים לאיתמר; תראה כמה באו!" תת-אלוף יצחק גרשון (ג'רי), מפקד אוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), הכיר את יוסף היכרות אישית: "מפקדי הגזרה הכירו אותו היטב וידעו שיש על מי לסמוך. יוסף נחשב לאחד ממפקדי הכיתות המובילים בגזרה. עשייתו הייתה ידועה למרחוק. התגובה של יוסף, הפעילות שלו באותו לילה, היוזמה, החתירה למגע, הדבקות במשימה, הדוגמה האישית והמופת, שאפשרו לו לבטא את עצמו נוכח פני אויב, לא הפתיעה אותנו. במותו הוא הציל את חלק מבני משפחת שבו". תלמידי ישיבת חיצים הספידו את יוסף, שהיה מדריך בישיבתם: "לא חסכת שום מאמץ והתנדבת לכל משימה. … חיית חיים של ארץ ישראל. חיים שיש בהם עדינות מצד אחד ועוצמה מצד שני. היית איש חינוך ועסקת בנתינה. אהבת עם ישראל וארץ ישראל היו טבועות בך. הייתה בך הרבה אכפתיות, הקשבת לכל אחד, ניסית לעזור. פיקוד על כיתת הכוננות ועשייה למען בני הנוער ביישוב היו רק חלק מהנושאים הציבוריים בהם נתת כתף. כחלק מתרומתך להתיישבות וליישוב איתמר קיבלת על עצמך את תפקיד יו"ר המזכירות. בכל תמונה רואים אותך מחייך. וכזה היית, יוסף, מאיר פנים לכולם. בכל עשייה חיובית בשגרה, ובכל אירוע לא שגרתי היית מוביל. וגם כשנקראה כיתת הכוננות, יצאת במסגרת תפקידך ועמדת בראש. … לנגד עינינו תהיה דמותו, סמל לעוצמה של חיים ומסירות נפש. אהבת עם ישראל וארץ ישראל". פעולות הנצחה רבות נעשות לזכרו של יוסף, ביניהן: במלאות שנה לנופלו נקראה על שמו הדרך מצומת תפוח לשכם – "דרך יוסף". ספר תורה הוכנס לזכרו לבית הכנסת באלקנה. הספר "קומו ונעלה ציון"- קובץ מאמרים על העלייה להר הבית, הוקדש לזכרו. חבריו ליחידה החליטו להנציחו בספרי קודש שישמשו ספרייה ניידת בכל מקום אליו יגיעו בשירות המילואים, ובבית הספר "אלון מורה" שבו לימד, קראו לספרייה על שמו. חברו דוד איציק הקים באיתמר פינת העצמה לנוער על שמו. המקום נקרא "הנקודה הכפרית" ומטרתה לשמש מרכז העצמה לנוער דרך החקלאות והטבע- שני הדברים שהיו בנפשו של יוסף. בשלט שהוצב במקום נכתב: "הנקודה הכפרית. מרכז העצמה לנוער ע"ש יוסף יעקב טויטו הי"ד. איש איתמר, אשר קשר את גורלו, וחיבר את כולנו באהבתה וביופיה של הארץ הזאת".
