טובל, יעקב

יעקב, בן אסתר ורימונד, נולד ביום כ"ו בסיון תש"ו (25.6.1946) בבומביי שבהודו, ועלה ארצה עם הוריו, אחיו ואחיותיו בשלהי ינואר 1957. הוא החל ללמוד בעיר הולדתו, ובארץ השלים ח' כיתות בבית-הספר היסודי במושב מצליח. נער עירני ועליז היה יעקב. כשהיה ילד ידע קרוא וכתוב באנגלית, שכן למד בבית-הספר היסודי הנוצרי על שם סט. פול בבומביי. כשעלה ארצה, והוא בן אחת-עשרה, התערה ללא קושי בחברת הילדים בבית-הספר שבמושב מצליח. תלמיד חרוץ היה והצטיין בענפי ספורט שונים, וחבריו הכתירוהו כ"אלוף הקפיצה לרוחק". יעקב אהב לשחק בכדורגל ולימים היה אוהד מושבע של קבוצת "הפועל" תל-אביב, ולא החמיץ אף אחד ממשחקיה. כשסיים את לימודיו היסודיים, נאלץ יעקב לצאת לעבודה כדי להקל על נטל הפרנסה, שהכביד על הוריו. משפחת טובל הענפה ידעה ימים של דוחק ויעקב לא יכול היה לשאת את מראה הדלות. הוא עבד כעוזר לקבלן בניין ונשא שקי מלט על גבו, אך איש לא שמע מפיו מילת תלונה. חיוך של עידוד ריחף על שפתיו בבואו הביתה, לאחר שעות ארוכות של מאמץ גופני. כשכוסה גוו הצנום פצעים וחבורות מן המשאות, עזב את מקום עבודתו ועזר להוריו בעבודת האדמה. יעקב אהב עבודת כפיים וסייע גם במכירת התוצרת החקלאית של מושב מצליח. בשעות הפנאי בילה עם ידידיו, חזה במשחקי כדורגל ויצא לצפות בסרטים בעיר רמלה, הסמוכה למושב מגוריו. בשנת תשכ"ה השתקעה משפחת טובל בדימונה. יעקב היה אז עלם בן י"ט, אחראי ומסור להוריו, לאחיו ולאחיותיו. יעקב גויס לצה"ל במחצית מאי 1965 ולאחר הטירונות הוצב לחיל התותחנים. הוא הוכשר כתותחן שדה ונודע בין רעיו כחייל טוב וכחבר נאמן. ביוני 1967 השתתף בקרבות על רמת הגולן ולחם בגבורה ובמסירות נפש ועל כך הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בנובמבר 1967 סיים יעקב את שירות החובה ועבד כמסגר במפעלי "כיתן דימונה". מקץ שנה החליט לחפש לו מקום עבודה במפעלי התעשייה האוירית בבאר-שבע. הוא השתלם בקורס מסגרות וסיים את לימודיו בהצלחה מרובה. ספרה אחת מאחיותיו: "יעקב יצא מן הבית בשש בבוקר ושב בחמש אחר הצהרים. הוא עבד קשה ובערבים יצא לבלות עם בני גילו. אבא ואמא היו גאים בו, משום שכולם שיבחו את התנהגותו וציינו את נימוסיו הנאים". מדי חודש בחודשו נתן יעקב את שכר עמלו להוריו ורק חלק זעום נטל לעצמו. בעזרת משכורותיו ריהטה משפחת טובל את ביתה והילדים זכו בהשכלה נאותה. אך עזרתו של יעקב לא באה לידי ביטוי בכסף בלבד. הוא נהג להסביר לאחיו ולאחיותיו את חומר הלימודים, שלא היה מובן להם, דירבן אותם לרכוש דעת והסביר שהשכלה טובה היא כרטיס כניסה למאבק החיים. הוא שיכנע את בני משפחתו להשקיע מלוא מרצם בלימודים. יעקב היה נקרא לתקופות של שירות מילואים, ובקיץ תשל"ד החליט לשאת לאישה את חברתו, בת באר-שבע. מועד החתונה נקבע לחודש חשון תשל"ד, אך איש לא שיער בנפשו שטקס הנישואין לא יתקיים. בערב יום הכיפורים הייתה משפחת טובל בבית הכנסת ויעקב בין המתפללים. למחרת היום, בעיצומה של התענית, ניצב יעקב על מרפסת ביתו ואחר זמן מה פסק: "נדמה לי שכעת גם תורי ללכת. אל תדאגי, אמא, הכל יהיה בסדר", אמר לאמו, שדמעות זלגו על לחייה. יעקב נשלח לחזית הדרום והשתתף בקרבות כרגם. שבועיים לחם בעוז ובמסירות וביצע ללא דופי את המשימות שהוטלו עליו. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) נפל יעקב בעת מילוי תפקידו באזור "החווה הסינית". תחילה הוכרז כנעדר ובני משפחתו ייחלו לשובו וקיוו לסוף טוב, אך בראשית נובמבר 1973 נקבע דבר נפילתו בקרב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדימונה. השאיר אחריו אב, אם, ארבעה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, טוראי יעקב ז"ל, שירת ביחידת תותחנים והיה מסור לתפקידו ומילאו ללא חת. הוא היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו ונאמן לרוח הצוות. בנופלו הוריש לנו את החיים".