מנחם, בן שמעה ויצחק, נולד בחודש טבת תש"ט (דצמבר 1949) בתימן. שנת 1949 הייתה שנה גדולה לקהילת היהודים בתימן – הגיעה אליהם הבשורה, שעתידים הם לעלות לארץ הקודש "על כנפי נשרים". הבן הנולד הכפיל את השמחה ונקרא שמו מנחם, כלומר – עם הולדתו באה הגאולה והנחמה לעם הנודד. כשהגיעה המשפחה לארץ הועבר מנחם לבית התינוקות ב"עין השומר". תינוק יפה היה, ומשך את מבטי כל הסובבים אותו – עיניים שקדיות היו לו וחיוך שובב. בשנה הראשונה בארץ חלה במחלה קשה וחודשים ארוכים שכב בבתי חולים, ואמו, אשר שכלה שני ילדים לפניו, חרדה לשלומו. כששב הבן לחיק המשפחה, כבר התגוררה המשפחה במעברת אוהלים, שם יושבו העולים מתימן, כשהגשם מציף את בתיהם בחורף והשמש קופחת על ראשיהם בקיץ. מנחם לא נרתע, לא מהגשם ולא מהשמש. בשעות הארוכות שעשו אחיו בבית-הספר, אמו עבדה ואביו שכב חולה באוהלו, היה מנחם משחק במים, בשלוליות, בכל חפץ עזוב שנמצא לו. הוא היה ילד עירני ומלא חיים. השיעמום מרט את עצביו. ספרה אחותו ברכה: "מנחם היה רעשן גדול, עקשן גדול עוד יותר ושופע תעלולים. וכשרק הרגיש שההשגחה עליו רפויה, מצא לו אתגרים רבים. האתגר החשוב ביותר בחייו היה אדון מים. מנחם הבין שהמים מטהרים את גופו של אדם, לכן נהג להתקלח בברז, וכשתמה המקלחת, היה הולך ומתפלש בחול וחוזר לעבודת הקודש". מנחם היה ילד שעשועים במשפחה. אמנם היה שובב גדול, אך גם פייטן גדול, ופיו שופע אמרות מחוכמות. שובבותו וסקרנותו הטבעית מצאו להם אפיקים חדשים, כאשר הגיע לגיל בית-הספר. בבית-הספר היסודי "אגודת ישראל" בחולון, היה מנחם תלמיד מבריק. הוא היה קורא ספרים מכל הסוגים, ומפתיע את מוריו בשאלותיו המביכות ובתשובותיו הניצחיות. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר "יבנה", אף הוא בחולון, וגם שם הצטיין בלימודיו. מנחם היה ה"מסמר" בכל מסיבה, היה מנעים שירים לחוגגים בקולו הערב ומצחיק אותם בבדיחותיו. מנחם השתוקק לכלי נגינה כלשהו – גיטרה, מפוחית, או כל כלי אחר – אך בגלל חוסר תקציב לא נתמלא מבוקשו. משום כך השתלט על השולחן. ימים ארוכים היה יושב ליד השולחן, נוקש עליו ושר. תחנוני בני המשפחה שיפסיק את הדפיקות הנוראות האלו, זכו במבטים צוננים וברעש עוד יותר גדול. אבל סלחו לו. מנחם היה כל כך מבדר ומשעשע, שאי אפשר היה לכעוס עליו. בעיני בני המשפחה היה מני הקטן מלאך, שהכל שלו ויהיה שלו. הם נבאו לו עתיד זוהר ואכן, בשנות חייו הקצרות לא אכזב. מנחם גויס לצה"ל בראשית פברואר 1969 והוצב לחיל הרגלים. הוא השלים קורסים שונים: קורס מש"קי מקלעים, קורס מ"כ רובאים, קורס מ"כים חי"ר וקורס צניחה. את הקורס האחרון עבר מנחם ביוזמתו הוא. כשהיה ילד היה נוהג לצפות בצניחות, שנערכו במשטחי החול שבקרבת ביתו ומאז רבה הייתה שאיפתו לצנוח. בראשית פברואר 1972 משסיים את שירות החובה, החליט ללמוד את מקצוע רכז משק במדרשת רופין. אם כי לא היה בן מושב, עשה חיל בלימודיו, וכתמיד רכש לו מעריצים וחברים רבים. משסיים את לימודיו שובץ בעבודה בכפר זיתים שבגליל, אך לא כרכז משק, כפי שחשקה נפשו, אלא דווקא כרכז קהילתי. כנראה שכושר המנהיגות, שציין אותו מילדותו, דחפו לבחור במקצוע זה, ואכן, עד מהרה הפך למנהיג בחברתו. הנוער בכפר אהב אותו ומעסיקיו אמצוהו וציינו את עבודתו בשבחים רבים. אך תקופת הזוהר לא ארכה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מני בקרבות הבלימה והפריצה בסיני כמש"ק מקלענים. קרבות רבים עברו עליו והוא נחלץ מהם בשלום, עד שגורלו הטוב בגד בו. בהיתקלות עם כוח אויב, אור ליום כ"א בתשרי תשל"ד (16.10.1973), התפוצצה משאית של הצבא המצרי, ומנחם נפגע ונהרג מפגיעת רסיסים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אם, חמש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מרגע הופעתו של מנחם אצלנו ביחידה, התבלט כחייל מעולה ומצטיין והפך להיות מפקד כיתה ביחידה. מנחם היה סמל לחייל העליז, השמח תמיד בחלקו. תמיד היה מענה מחוכם ומבדח בפיו ומעולם לא פסק מלשיר. מני היה מעמודי התווך של מוראל היחידה. לפני הקרב לצליחת התעלה שבו נפל, הייתה לו אפשרות להישאר מאחור עם הכיתה עליה פקד. הוא לא וויתר ודרש ממפקדיו בכל תוקף להעבירו לחזית, ובקשתו נתמלאה. לאחר צליחת התעלה הוטל על היחידה לכבוש יעדים בעומק המערך המצרי. היחידה נעה בחסות החשיכה, ובהגיעה אל היעד שנקבע לה נתקלה ביחידה מצרית ממונעת. מני היה בראש המסתערים לבלימת האויב, ובהסתערות זאת נפל. זכרו יהיה שמור בלב כולנו; אנחנו – אשר היכרנו אותו כחייל אמיץ ללא חת וכאדם נפלא". המשפחה תרמה לזכרו ספר תורה לבית כנסת בחולון.
