טוביאנסקי, מאיר (מישה) (טובי, קיט, יובל)

בן וירה ויעקב, נולד ביום ו' בסיוון תרס"ד (20.5.1904) בעיר קובנה, ליטא, שהיתה נתונה בשלטון רוסי. כבן 10 עבר עם משפחתו לפרסבורג, שם החל את לימודיו, אך בשנת 1920 חזרה משפחתו לקובנה ובה סיים את הגימנסיה העברית הראשונה ונבחן בחינות בגרות חיצוניות בגימנסיה בקובנה. את השכלתו האוניברסיטאית כמהנדס רכש בליטא וברוסיה. הוא שירת בצבא הליטאי וגילה כשרון רב כחייל וקלע מצוין. היה חבר ב"אגודת הקלעים", זכה בה בפרסים רבים ובמסגרתה השתתף בכיבוש ממל. כן היה חבר פעיל ב"מכבי" ומן המעטים שעזבו את ליטא בשנת 1925 ועלו ארצה כחלוצים. בבואו עבד במשך שנתיים בכל עבודה פיזית שנזדמנה לו. בשעת קידוח באר בבנימינה חלה בקדחת קשה ולפי הוראת הרופא נאלץ לבקש עבודה קלה יותר. הוא השתדל תמיד להשתלם במקצועו ולשם כך הירבה לקרוא בספרות מקצועית. בשנת 1926 למד בבית-הספר לשוטרים בירושלים, וכשנדרשו שוטרים לעיר העתיקה בימי חגיגות נבי-מוסה היה ראשון למתנדבים. לפי פקודת הרופא פרש מכל עבודה פיזית והשתקע בחיפה, שם נתקבל למשטרה. שירותו במשטרה נפסק בתקופת מאורעות תרפ"ט, כשנשלח על-ידי הקצין הממונה עליו להדר-הכרמל והוא סירב באומרו כי גם בעיר התחתית מצויים יהודים והם זקוקים להגנה. מאיר עזר בהצלת יהודים ברחוב נצרת בחיפה, נאסר על-ידי הבריטים והואשם בהריגת ערבי. עורך-הדין קייזרמן הגן עליו והוא שוחרר, אך שוב לא יכול להישאר בחיפה. מאז היה חשוד בעיני הבריטים כחבר פעיל ב"הגנה". תקופה מסוימת סבל חרפת רעב והיה ללא קורת גג לראשו. כאשר הוצעה לו ב"הגנה" עבודה בשכר סירב לקבלה והוסיף לפעול בהתנדבות. בשנת 1931 התנדב עם עוד צעירים אחדים למחלקת הרדיו של המשטרה הבריטית בירושלים, עבודה שהיתה כרוכה בסכנות, שהייה בקרב בדווים, הרחק מכל יישוב, מתוך כוונה שמקצוע זה יוכל להועיל ל"הגנה" בשעת הצורך. ואמנם זו הביאה לאחר זמן תועלת מרובה לארגון ה"הגנה". בשנת 1934 התחיל לעבוד בחברת האשלג בדרום ים-המלח, נשא אישה ונולד לו בן. במאורעות 1936 בשעה שנשלח להגנת אזור ימין משה (מונטיפיורי הישנה), שהיה קשה להגן עליו מכל הבחינות, ענה שהוא "מוכן למלא כל פקודה שתוטל עליו בכל יכולתו". בשנת 1938-1939 עבד בחברה הבריטית "בלפור וביטי" כמנהל-עבודה ועשה הרבה – בניגוד לנטיית החברה – למען העסקת יהודים בתחומיה. בשירות ה"הגנה" התגייס לצבא הבריטי בימי מלחמת-העולם השנייה. הוא שירת 6 שנים בחיל המהנדסים המלכותיים ועלה לדרגת מייג'ור (רב-סרן). בהיותו בסוריה סיכן את חייו בתפקידים חשאיים למען ה"הגנה". וכאשר הגיע לאיטליה עזר הרבה לפליטים יהודיים. ביום ניצחון בעלות-הברית נתכבד בקבלת המסדר של כל הכוחות היהודיים בצבא הבריטי באלכסנדריה. כששוחרר מהצבא עבד כמהנדס במחנה הבריטי "אלנבי" בירושלים. ב-1947 נתקבל לעבודה בחברת-החשמל הירושלמית בתפקיד סגן-מהנדס בבניין מכונות ובהנחת כבלי- חשמל. בראשית מלחמת-העצמאות התגייס ונשא בעול עבודת ארגון ה"הגנה", שיצא בהדרגה מן המחתרת והיה לצבא חופשי. הוא נתן את ידו לפעולות ה"הגנה" ולהתקנת בורות קיבול למים לימי-המצור. מאיר שירת כמפקד מחנה-הקבע שנלר בירושלים, שהיה לא רק מחנה צבאי, אלא גם מקום ריכוז למצרכי מזון. בתחילת אביב 1948 הועבר לחיל-האוויר כמפקד שדות-התעופה באזור ירושלים. בעבודתו האזרחית כמהנדס נתגלה כבעל תכונות טכניות, יחס הוגן לחבריו בעבודה ונוח לבריות. ב"הגנה" – מפקד מעולה ומארגן בר-יכולת. עצמאי בפיקודו. חי בפשטות. רחב-לב, ישר ונאמן ל"הגנה". בסוף יוני 1948 השביע את קציניו וחייליו לצה"ל. למחרת אותו יום נסע לתל-אביב לקנות מצרכי-מזון. בשעות אחר- הצהריים של אותו יום נקרא לישיבה דחופה – ולא חזר ממנה… הוא נחשד במסירת ידיעות לידי האויב למטרות ריגול והומת בירייה על-ידי בית-דין שדה צבאי שהוקם שלא כדין ביום כ"ג בסיוון תש"ח (30.6.1948). נקבר בבית-ג'יז, אחד הכפרים הכבושים בדרך לירושלים. החשד בוטל לאחר חקירה מדוקדקת כעבור שנה, והובע צער על המשגה הטרגי על-ידי הכנסת ושר הביטחון. לאחר זיכויו הוענקה לו דרגת סרן, ואחר-כך הועברה גופתו בכבוד צבאי למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים ביום י"ז בסיוון תשי"א (21.6.1951).