בן מזל ואליהו. נולד ביום כ"ט בניסן תשמ"א (2.5.1981) במושב עזריקם. בן רביעי להוריו, אח צעיר לשי, גיא וארז ואח בוגר ליוסי ובר. רועי למד בבית-הספר היסודי "רגבים" במושב אמונים ובבית-הספר התיכון המקיף ע"ש צוק בבאר טוביה. דודו של רועי, סא"ל יוסי טהר, אחיו של האב אלי, נהרג בשנת 1982 בפעילות צה"ל בלבנון. רועי אהב מאוד בעלי חיים ובמיוחד סוסים, ובילדותו הקדיש את רוב שעות היום לטיפול בסוסו "חץ", שהיה לו למקור גאווה. בשבתות ובחגים נהג לארגן טיולי סוסים עם חבריו. כשהתבגר החל להתעניין באופנועים, שהיו לאהבתו השנייה. רועי נהג לבלות בקיבוץ חצור ועבד בערבים בפיצריה. בגיל 16 רכש אופנוע. בבית-הספר התיכון למד רועי במגמת מיכניקה. הוא ניצל כל הזדמנות לבלות בסדנת המכונאות, פירק והרכיב כל חלק באופנוע שלו, והכיר אותו כאת כף ידו. באוגוסט 1999 התגייס רועי לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "גרניט" של חטיבת הנח"ל, אולם עקב בעיות ברגליים נאלץ לפרוש. רועי לא ויתר על הפלוגה והחברים, עבר לתפקיד מאחזק נושא גיסות משוריין בגדוד ועסק בחילוץ רכבים ובתיקונם. חבריו ומפקדיו מספרים שלרועי היו "ידי זהב" ותמיד ידע לפתור כל תקלה. בתום שירותו הצבאי רועי שקל להצטרף לשורות צבא הקבע. מספרת אמו: "תמיד היה לך חיוך על השפתיים, תמיד סיפרת לי כל מה שמציק לך. אף פעם לא הסתרת ממני דבר. חשבת על העתיד, ודיברנו על הצבא וסיפרת שאתה חושב לחתום קבע." רועי היה אדם מיוחד, קצת מכל דבר, צחוק, חברים, חיים. מכריו זוכרים אותו כשחיוך תמידי נסוך על פניו בכל מצב, חיוך שהעלה מיד חיוך על פני מי שפגש בו. אולם כל החלומות באו אל קצם בשבת, ג' בחשוון תשס"ב (20.10.2001) בבוקר. באותו יום יצא רועי לטיול אופנועים עם חבריו. ביער עזריקם, בשביל מפותל ובתנאי ראות לקויים, הגיח מולו רכב שטח "באגי". בהתנגשות חזיתית בין שני כלי הרכב ולמרות ציוד המיגון שהיה מצויד בו, נהרג רועי במקום והוא בן עשרים. רועי נטמן בבית-העלמין הצבאי בכפר ורבורג. הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות. הרמטכ"ל, שאול מופז, כתב: "מפקדיו וחבריו של רועי מעידים עליו כי היה דמות מרכזית ביחידה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. רועי היה חייל מצטיין, אשר ביצע את עבודתו ברצינות ועל הצד הטוב ביותר. אישיותו המיוחדת ונכונותו לעזור ולתרום בכל עת הפכוהו לאחד מעמודי התווך ביחידה." מפקדו בנח"ל מספר: "רועי היה חייל מצוין ואדם למופת. חברמן, אהוד על כולם. הרבה שנים הפרידו בינינו אבל ביחידה זה לא הורגש." אביו של רועי ספד לו: "נתנו לך שם של רועה, של מנהיג, ועכשיו אנחנו צאן מבולבל ואובד בלעדיך… רצינו להגיד לך כמה טוב היית לכולנו, חרוץ ואוהב, כמה החיוך שלך מילא לי את הלב, השקט שלך, הצניעות והדאגה למשפחה." אחיו ארז כתב ביום ה"שלושים": "לכל אחד מאיתנו יש משאלה קטנה: אבא רוצה שתתחבקו חזק חזק רק עוד פעם אחת/ אמא רוצה שתיתן לה נשיקה במצח רק עוד פעם אחת/ שי רוצה לאכול איתך ארוחת שישי רק עוד פעם אחת/ גיא רוצה לטייל איתך בג'יפ רק עוד פעם אחת/ יוסי רוצה לשחות איתך בים רק עוד פעם אחת/ בר רוצה שתרים אותה על הכתפיים רק עוד פעם אחת/ ואני רוצה לרכב איתך על האופנוע רק עוד פעם אחת/ רק עוד פעם אחת – אני לא חושב שזה יותר מדי." אשרת כותבת: "אהבת כל כך לחיות, לעשות, לתרום, להרגיש קיים וניצלת כל רגע, ידעת איך לנצל כל רגע – החיוך – זה הסמל שלך זה מה שהסגיר שטוב לך. היו תוכניות לטייל ואפילו לקנות בית באיזה שלב, שלב של בגרות לאחר שתחתום קבע, כי התבגרת מאוד בצבא אין ספק, אך הבגרות נקטעה, נשארת ותישאר צעיר לנצח." אחיו גיא כותב: "רועי, כשאני נזכר בדקות האחרונות שהפרידו בינינו אני מרגיש אותך ממש חי. ראית אותי מנסה לרתום את הסוס ובאת אלי בריצה ואמרת לי 'זוז, זוז אני אראה לך איך רותמים סוס,' ורתמת את הסוס בהתלהבות. חייכתי ואמרתי לעצמי שאתה כל כך מתרגש לקראת הנסיעה, לקראת טיול האופנועים. כל כך שמחתי בשבילך, כי גם אני הייתי כזה, כולנו, כל האחים, רק עולים על האופנוע והאדרנלין בגוף מתחיל לזרום. אני רוצה שתדע שאני סומך עליך, אתה נהג מעולה ותמיד תהיה." אחיו שי כותב: "הלכת בתקופת פריחה שלך, אהבת את מה שעשית בצבא. החיוך היה מרוח לך על הפנים, זרחת והפכת לגבר. איתך אף פעם לא משעמם, תמיד היה על מה לדבר, מה לעשות, היה בך מין קסם שהדביק את כולם. חלק מהקסם היה החיוך המיוחד שלך, חלק בזה שהיית אתה ולא חיפשת לחקות מישהו אחר. מה שבטוח רועי, אותך לא נשכח והמנטרה שלנו תמשיך להתנגן לנצח – שי גיא ארז רועי יוסי שי גיא ארז רועי יוסי…" אחיו יוסי כותב: "אח יקר שלי – כשאני חש געגועים אני עוצם את העיניים וחוזר אחורה בזמן וכל רצף הרגעים והזמנים שחייתי לצידך עוברים בראשי, כהבזק אור. מהיציאות ביחד, שיעורי הנהיגה, רכיבה על סוסים, אופנועים והחיים דרך המריבות שלנו, המכות, הבנות, הצחוקים ועד לדברים הקטנים שבך. האגודל השמאלי שלך, כשהיית לוחץ לי יד או נקודת החן מתחת לשפה התחתונה בצד שמאל." אחיו ארז כתב לו מכתב ושיר: "רועי, בשנה הזו למדתי עליך כל כך הרבה דברים. אני פשוט רוצה להגיד לך שאני מעריץ שלך ואתה רועיקו האליל שלי, אתה מעין כוכב קטן שמאיר את דרכי, אני מתייעץ איתך בכל דבר שאני מתלבט בו ומשהו בתוכי אומר לי את התשובה ואני בטוח שזה אתה. "הוא לא נח לרגע, אהב את החיים/ עם האופנוע ביד, חתך את ההרים/ סיגריה בצל, מנוחה של לוחמים/ עוד רגע נמשכת הדרך לגבהים/ קסדה ומשקף, מסדר ת'מגנים/ עולה על האופנוע, 'קיק' אחד מניע/ מכניס את ההילוך ו'נותן לו בגז'/ ברגע מסתיים המסע הנחשק// מגיע למעלה כבוד של 'תותחים'/ 'לך אדון חיכינו' חייכו המלאכים/ 'הגלימה הלבנה לך היא מצפה/ תלבש אותה ילדון עבודה רבה ישנה/ לא תנוח לרגע תאהב את החיים/ אנשים רבים למטה לך הם מצפים'/ מלאך אהוב שלנו אותך לא שוכחים/ ניפגש איתך למעלה, כשתחליט עם אלוקים." דודתו מלכה כותבת: "אני רואה אותך בדמיוני, עם החיוך המוטה מעט הצידה, במין זווית שובבה ומבוישת כאחת, תמיד עדין ואדיב, שואל ומתעניין בשלום כולם. אני זוכרת את אהבתך לבעלי חיים ואת טיפולך המסור בהם מתקופת האפרוחים והתרנגולים הצבעוניים, הכלבים, הסוסים. זוכרת את צניעותך והסתפקותך במועט, כמה ידעת לתת מעצמך, וזה התבטא, כך למדנו לדעת, גם בצבא. כל כך קטן, כל כך צעיר, כל כך עדין ושברירי, וכל כך הרבה נתינה בצנעה ובענווה." המשפחה הוציאה לאור לזיכרו את הספר 'רועי'. אחיו של רועי הקימו גלעד ופינה לזיכרו במקום נפילתו ביער עזריקם. מדי שנה ביום הולדתו החל ב-2 במאי מארגנת המשפחה טיול שטח לג'יפים, אופנועים או טרקטורונים. הטיול מתחיל בגלעד לזיכרו ביער עזריקם וממשיך כל פעם לאזור אחר בארץ.
