בן רחמים ויהודית. נולד ביום כ"ו בשבט תשט"ז (8.2.1957) בטבריה, למשפחה שעלתה מטוניס. בילדותו לקה בשיתוק-ילדים, אך התגבר על המחלה וכשהיה בן שלוש עברה המשפחה לתל- אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי 'מעלות' שבבני-ברק והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי 'יד סינגלובסקי', במגמה מכנית. כאשר סיים את כיתה י"א פרצה מלחמת יום- הכיפורים, ובשל מחסור עבר לשנת-הלימודים האחרונה לבית- הספר 'מישלב'. שלום היה תלמיד מצטיין ואהוב על מוריו כל משך-לימודיו. ציוניו המעולים ושקדנותו לא הפריעו לו לשחק כדורגל בקבוצת הנוער של 'מכבי – פתח-תקוה', ליטול חלק בפעילות תנועת-הנוער 'בני- עקיבא', לקרוא ספרים, וגם – מה שהיה מאוד אהוב עליו – לפתור תשבצים. "שלום היה מאוד חברותי", מספרת אחותו לאה, "אהב להתלוצץ הרבה. בדרך-כלל היה מדבר על הלימודים, ולפעמים גם אהב להתגרות בחברות שלי – לערוך להן מבחני-אינטלגנציה, במבחנים כאלה היה קשה-מאוד לנצח את שלום". ביום 5.8.1975 גויס שלום לצה"ל, כשהוא נושא בלבו שאיפות 'קרביות'. את מבחני-הטיס עבר כמעט בהצלחה ונפסל רק בשם פגם קל. בשל אותו פגם נכשל גם במבחנים שעשה כדי להצטרף לקומנדו הימי. "שלום היה אז מאוד מאוכזב", נזכרת אחותו מרי, " אבל כעבור זמן התגבר והחליט לתרום את יכולתו לחיל-השריון". את הקורס לנהג-טנק סיים בציונים נאים, ובייחוד התבלט בלימודים העיוניים. "הוא אהב את הטנקים, את העוצמה שלהם", אומר אחיו שמעון. אך שלום לא הספיק לשרת זמן רב כנהג-טנק וכטען-קשר. חודשים ספורים לאחר גיוסו נפל שלום ממגדל-מים גבוה ונחבל בראשו וברגלו. רגלו השבורה גובסה, ואת החבלה שבראשו ראה כתקלה מקרית. "שטויות", הוא אמר לאמו, "העיקר שעכשיו הכול בסדר". כאשר שב שלום ליחידתו, לאחר חודשיים של היעדרות, כבר הוצבו חבריו בתפקידים שונים, ובשבילו לא נמצא תפקיד מוגדר לפי-שעה. שלום, שטיפח תקוות גדולות לגבי קידומו הצבאי, נחל שנית אכזבה מרה, שלפי עדות בני-משפחתו "הכאיבה לו מאוד". לאחר שורה של תפקידים שלא תאמו את יכולתו הועבר לתפקיד פקידותי; תפקיד זה מילא ביעילות ואף הועלה לדרגת רב"ט, אבל שלום לא הסתפק בכך. הוא שאף להתקדם בסולם- הדרגות הצבאי. הוא הגיש בקשה להתקבל למבדקי-קצונה, וכך כתב מפקדו בהערכתו: "חייל בעל פוטנציאל רב ובעל-יזמה". אולם, לפני שהספיק להגשים את חלומו, איתרע מזלו. בנסיעה עם חבריו-ליחידה בג'יפ צבאי התהפך הג'יפ ושלום נחבל בראשו – וזאת בפעם השנייה. כאבי-ראש עזים התחילו לפקוד אותו, והוא סבל מטשטוש הראייה. הלחץ בראשו על מרכז-הראייה הוחמר מיום ליום, ורופאיו קבעו שכדי למנוע ממנו עיורון יש לנתחו. הניתוח נעשה בבית-החולים 'תל השומר', אך מאמצי הרופאים להצילו היו לשוא. שלום העליז מטבעו עוד הספיק לבקש מאחותו שתרכוש למענו חליפה חדשה לקראת יום- חתונתה. הוא נטל פיסת-נייר ושלח הבטחה לאמו ש"הכול יהיה בסדר, אמא", ולאחר-מכן אבדה הכרתו. שמונה חודשים שכב ללא-הכרה ביחידה לטיפול-נמרץ, כשחומו עולה ויורד חליפות – וביום כ"ה בחשון תשל"ט (25.11.1978) נפטר. הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שבקרית-שאול. בן 21 היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ושלוש אחיות. דברים אחרונים לזכרו כתבה אחותו האוהבת לאה: "שלום נלחם על חייו בחירוק שיניים עד יומו האחרון, והראה בזאת את אהבת החיים שפיעמה בו, ואת אהבתו להוריו, לאחיו ולאחיותיו. אך ביום בהיר אחד כרע מול הגורל האכזר אשר איכל את גופו הזך והטהור. שלום נפטר מן העולם צעיר בעלומיו ושופע אור. במותו לא סגר עת עיניו, הוא התבונן ביקיריו אשר ליוו אותו בסבלו ובהתענות גופו ונפשו. הוא התבונן בהם וידע מי הם האנשים שאוהבים אותו בכל לבם. שלום ראה את כולם בדרכו האחרונה". במכתב-תנחומים שנשלח למשפחה, כתב מפקדו: "בתקופת שירותו נטל שלום חלק עם כל חיילי היחידה במאמצים ובמבחנים הקשים, ונשא בעולם הכבד והמכובד של שמירת הארץ ובטחונה. שלום התבלט בין יתר חבריו בנכונותו לשאת במאמצים, ובשיתוף פעולה מלא עם מפקדיו וחבריו, ביצע את כל אשר הוטל עליו, ובכך שימש דוגמה ומופת לכולנו".
