שלמה, בן רגינה ויוסף, נולד ביום ד' בניסן תשי"ג (20.3.1953) בבאר-שבע. הוא למד בבית-הספר היסודי "אחווה" בבאר-שבע, והמשיך בלימודים על-יסודיים במגמה ריאלית-ביולוגית בבית-הספר התיכון-מקיף ג' בבירת הנגב. ילד עירני ושובב היה שלמה. בגן הילדים התבלט ביופיו הרב, וכשהיה תלמיד בבית-הספר נודע כנער חרוץ ושקדן, המקפיד במעשיו מתוך רצון ללמוד ולגרום נחת להוריו ולמוריו. כשסיים את לימודיו בכיתה ח' הציעה לו המחנכת, שימשיך ללמוד במגמה הריאלית. שלמה ידע כי האתגר הוא גדול ומצריך שקידה רבה ולכן היה מסתגר שעות ארוכות בחדרו ומכין את שיעוריו. הוריו מעידים כי מעולם לא היה צורך לדרבן אותו ללמוד. מפי מוריו ומחנכיו לא שמעו אלא דברי שבח על בנם. שלמה היה תלמיד למופת ולא זנח גם את הפעילות החברתית. הוא היה חבר בתנועת הצופים, והשתתף בפעולות השונות של בני כיתתו. "שלמה היה טיפוס של 'מים שקטים חודרים עמוק'". מעידים חבריו. "שקט היה, אבל טוב לב. הוא התמצא בנושאים רבים. הוא אהב לבלות, והיה מלא חיים ומרץ". אביו של שלמה סיפר, כי שתי אהבות גדולות היו לבנו: הראשונה – נהיגה, והשנייה – מוסיקה יוונית. עוד בהיותו ילד רך ישב על ברכי אביו, כשנהג האב במכוניתו. גם בגנון ישב תמיד ליד הגה-צעצוע. כשגדל, למד לנהוג בכוחות עצמו, ובמלאות לו י"ג שנים כבר היה בקי בנהיגה. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ניתן לו רשיון נהיגה לאחר מספר שיעורים, ומאז לא היה אדם מאושר ממנו. שלמה אהב לנהוג מהר, במכוניות גדולות, ולא החמיץ הזדמנות ללחוץ על דוושת הבנזין ולגמוא מרחקים. הוא טייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, אהב את נופיה, והרבה לדבר ביופיה ובאיכות החיים בה. גם אהבתו האחרת, למוסיקה היוונית, מקורה בימי ילדותו. כשהיה בן שלוש נסע עם בני משפחתו ליוון. כששב ארצה ובא לגן הילדים, פיטפט יוונית; את העברית שכח… לימים, רכש כמה וכמה תקליטים של מוסיקה יוונית והאזין להם בהתרגשות מרובה. בקיץ 1969, לאחר שעמד בבחינות הבגרות, נסע עם אחיו, סמי, לביקור אצל המשפחה ביוון. במהלך מסעו התאהב בחיים של תושבי האיים, למד את מנהגיהם והקשיב למוסיקה שהייתה מקובלת ואהובה עליהם. ערב גיוסו לצה"ל היה נער בוגר ואחראי, עלם חסון ויפה תואר ובן מסור ונאמן להוריו ולבני משפחתו. שלמה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971. לאחר סיום הטירונות הציעו לו מפקדיו להשתלם בקורס חובלים, אך הוא נמנע מכך, משום שלא רצה להאריך את שירותו בצבא מעבר לנדרש; לעומת זאת ביקש לשרת ביחידה קרבית. הוא חלם על שירות בסיירת שריון, ורק בגלל תחינותיהם של בני המשפחה ויתר על משאלת לבו. הוא הוצב בחטיבת "גולני" בחיל הרגלים והשתלם בקורס מ"כים אותו סיים בציון גבוה (86). אחד מחבריו ליחידה מעיד, ששלמה היה אהוד על כל חבריו לנשק. "הוא ידע להסתדר עם כולם, בטירונות, בקורס מ"כים, בתור מדריך… תמיד ביצע את תפקידיו ללא רבב.. בעקשנות עמד על דעתו, כשהרגיש שהצדק עמו". באפריל 1973 החליט שלמה ללכת לקורס קציני חיל רגלים. את הסיבות להחלטתו זו הסביר ידידו: "היו אלה רצונו לשמש דוגמא של קצין השולט בחומר, ומצד שני – הניסיון להיות חבר טוב לפקודיו, קצין שאיננו מתנשא". ההזמנות לטקס הסיום של הקורס, שעמד להיערך ב-16 באוקטובר 1973, נשלחו למשפחות החניכים, אך הטקס לא נערך. בחג של ראש השנה לפני מלחמת יום-הכיפורים, בילה שלמה חופשה בחיק משפחתו. לאחר החג נסע לירושלים להשתתף בסדרת-חינוך. ביום החמישי, יומיים לפני פרוץ הקרבות, באו הוריו לבקר אצלו, הביאו לו ולחבריו מכל טוב ושוחחו עמו ברוח טובה. במוצאי יום הכיפורים התקשר שלמה עם הוריו ובישר להם על צאתו אל החזית. הוא שיגר הביתה מכתבים, שבהם שב וביקש רק אחת: "אל תדאגו לי!" שלמה נשלח לחזית הדרום, פעל כרובאי ולחם בכוחות קומנדו מצריים שפלשו לסיני. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נמנה על הכוחות שהתקיפו את מוצב "בוצר". שלמה התנדב בתחילה להיות נהג זחל"ם, אך לאחר שכל הזחל"מים עלו על מוקשים סירב להמשיך לפעול כנהג זחל"ם: אני כאן לוחם, לא נהג!" – הודיע חד-משמעית. הוא חש חובה להילחם כיתר חבריו. פגז מרגמה שפגע בו שם קץ לחייו. שלמה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בבאר-שבע. השאיר אחריו אב, אם, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הבטחון דאז, רב-אלוף משה דיין: "שלמה ז"ל שירת בחיל הרגלים. הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן. כל מי שהכירו – אהבו". הוריו של שלמה הוציאו לאור חוברת לזכרו,שכלולים בה דברי חברים, מחנכים, מפקדים ובני משפחה על דמותו ועל דרכו.
