טאובליב, דני

בן פני וצבי. נולד ביום כ"ב בתמוז תש"ל (26.7.1970) בארגנטינה. דני היה בן שלוש כשעלתה משפחתו לישראל והתיישבה בקיבוץ דפנה. חבלי הקליטה של המשפחה לא היו קלים. ילדי הגנון לא זיכו אותו בקבלת פנים חמה, אך דני לא הגיב על יחס הילדים כלפיו, כי כבר אז ניכרה בו עדינות נפש. מגיל צעיר ניחן בסקרנות, חוש הסתכלות והבחנה. הוא עלה לכיתה א' עם ילדי 'גן-עופרים' והמשיך במסלול הרגיל, מבית-הספר היסודי לתיכון 'הר וגיא'. הוא היה ילד שקט מטבעו, ביישן מעט, אבל אלה שהכירוהו מקרוב יודעים לספר על אישיותו המיוחדת ועל נחישותו המתמדת להשתלב במסגרות החברתיות שבהן גדל. דני ידע למלא את עולמו ולהעסיק את עצמו מבלי להזדקק לאחרים. פה ושם, בשיחות נפש יחידות, היה נפתח וחושף את עצמו. הוא לא היה דברן, צניעות היתה אחת ממידותיו הבולטות, והוא השרה סביבו שקט ושלווה. הוא עבד בנגריה בזכות תבונת כפיו אבל צוות המדגה ביקש שישתלב אצלם. ערב גיוסו לצה"ל השקיע דני באימוני כושר. בחדרו היו מכשירי ספורט, שבאמצעותם נתן פורקן למרץ האגור בו. הוא הקדיש מזמנו לאימוני ריצה ולחדר-הכושר. ואכן הופעתו היתה מוצקה ושופעת בריאות. דני התגייס לצבא בפברואר 1989 והתנדב לשרת בסיירת גולני. הוא סיים קורס מ"כים ומפקדיו וחבריו מעידים שהיה חייל טוב, ממושמע, שהקפיד מאוד שהכול ייעשה ללא דופי. היתה בו פדנטיות ושאיפה לביצוע מדויק. בשלב מסוים עזב דני את הסיירת ועבר לשרת בגדוד. ידו נפגעה והוא אושפז בבית-חולים, וכשהשתפר מצבו הוצב בתפקיד נהגו של אלוף פיקוד הצפון. השאיפה לחזור ולהיות חייל קרבי לא הרפתה ממנו, והוא שוחח על כך עם האלוף, שהבטיח לעזור לו. דני נפל בעת מילוי תפקידו בי"א בתמוז תש"ן (4.7.1990). הוא ניספה בתאונת-דרכים קטלנית בכביש ראש פינה-קרית שמונה, בדרכו חזרה לבסיס לאחר ביצוע המשימה שהוטלה עליו, הסעת נשיא המדינה בין אתרים שונים. דני הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוצו, דפנה. בן עשרים היה בנופלו. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות – דורית, נעמי ומיכל. קווים לדמותו נרשמו בחוברת שיצאה לזכרו.