חקאני, אביב

בנם הבכור של עדנה, מורה בבית ספר יסודי, וחיים, שוטר, ונכד לראשוני אשדוד. אח לעינב ואדווה. נולד בבית החלים "ברזילי" שבאשקלון ביום א' בניסן תשמ"א (4.4.1981), ביומו הראשון של האביב, ומכאן שמו. כשהיה בן ארבעה חודשים עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ כפר עזה, ולאחר תקופה עברה שוב, לקיבוץ דורות. בשנים אלה נבטו זרעי אהבתו של אביב לחי ולצומח, לטבע, לנוף ולחולות. כאן, במערות תל גודד ובאזור נבי מרי שבהן טייל כילד, שירת חמש-עשרה שנה מאוחר יותר כלוחם וכמפקד מחלקה, ובהמשך – כ"קצין המנהרות" הראשון בצה"ל. בן חמש היה אביב כשהמשפחה חזרה להתגורר באשדוד. אביב עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "צפרירים" שברובע י"א, וכשנפתח בית הספר היסודי החדש "נוף ים" עבר לשם, ונמנה עם בוגרי המחזור הראשון. את לימודיו בחטיבה ובתיכון עשה בבית הספר "מקיף ו'?", בלט בהישגיו המעולים ונחשב למוביל בשכבתו. שני המקצועות שבחר ללמוד באופן מוגבר היו תקשורת וביולוגיה; את עבודת ה"ביוטופ" ערך על גרביל החולות, ולצורך כך בילה לילות רבים בחולות כשהוא עוקב אחר נשוא עבודתו וחוקר את אורח חייו. בבחירתו זו, שוב ניכרה אהבתו העזה של אביב לטבע, ובמיוחד לחולות ולמחילות. הבית החם והאוהב שבו גדל אביב העניק לו בסיס איתן ותרם לעיצובו כאדם ערכי, אוהב אדם, הנכון להושיט יד לזולת בכל עת. עוד כילד היה אביב עצמאי מאוד ונהג לקבל על עצמו אחריות, וכנער צעיר כבר היה פעיל ומעורב בחיי הקהילה. את רוב זמנו הפנוי הקדיש לשבט ה"צופים" "דותן" שבו החל כחניך, המשיך כמדריך והתקדם עד לתפקיד רכז מפעלים של התנועה במחוז הדרום. בד בבד עם עיסוקיו הרבים עבד כמנהל משמרת ברשת מסעדות, וכברמן ברשת מסעדות נוספת. בכל מעשיו ניכרו יסודיות ורצינות, היחס המכבד שהקפיד להעניק לכל אדם באשר הוא, ורצונו הכן לעזור ולתת. במעגלי חייו השונים רכש אביב חברים רבים וביחסיו עימם הביא לידי ביטוי את הפתיחות והקבלה, את האופטימיות ואת אהבת החיים. חדור מוטיבציה לשרת כלוחם בצה"ל ולתרום ככל יכולתו, עבר אביב לפני גיוסו מספר רב של גיבושים ובהם גיבוש טיס, גיבוש סיירות ועוד. עם גיוסו, ב-21.3.2000, שובץ בחיל ההנדסה הקרבית והחל את מסלול הכשרת הלוחם בבהל"ץ (בית הספר להנדסה צבאית). בתום הטירונות והאימון המתקדם יצא במסלול מהיר לפיקוד, עבר קורס מ"כים, והמשיך לקורס קצינים. בנובמבר 2001 חזר כקצין לבהל"ץ, ושימש מ"מ מסלול בגדוד 603 – "להב". בסיום תפקידו זה עבר אביב לאוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), ושירת כקמב"ץ (קצין מבצעים) של אגף ההנדסה באזור חברון. כאן פעל רבות בתחום תכנון ופיצוץ מבנים וזכה להערכתם הרבה של מפקדיו. בתקופה זו איבד את חברו מילדות סמל-שני תומר נוב ששירת ב"משמר הגבול", שנהרג בהתקפה על חיילים בחברון בנובמבר 2002. ביוני 2003 עבר אביב לאוגדת עזה, והיה ל"קצין המנהרות" הראשון בצה"ל. אביב היה מייסד היחידה לאיתור ופיצוץ מנהרות ההברחה שבין עזה למצרים, ומי שעמד בראשה. במסגרת זו פיתח את תורת הלחימה כנגד איום המנהרות, עיצב את התפקיד של "קצין המנהרות" ופיקד על צוות לוחמים. "צוות המנהרות" ביצע גיחות רבות אל תוך ציר "פילדלפי" – מרחב הגבול שהפריד בין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית והחוצץ בין העיר רפיח הנמצאת בשטח הפלסטיני לבין העיר רפיח הנמצאת בשטח מצרים, איתר והשמיד מנהרות שחפרו המחבלים מתחת לציר לשם הברחת אמצעי לחימה ונשק, וזאת תוך סיכון יום-יומי גבוה אל מול החשיפה לכמויות גדולות של חומרי נפץ, ולנוכח מגוון האיומים כהנחת מטענים, ירי טילי נ"ט, יידוי רימונים וירי צלפים. אביב, מספרים מפקדיו ופקודיו, אהב את תפקידו בכל ליבו ולכל אורך הדרך הפגין כריזמה, יכולת עמידה במצבי לחץ, אומץ לב, איפוק, שליטה עצמית וקור רוח. "מנהיג אמיתי," נאמר עליו. בהיותו מפקד הצוות, היה אביב הראשון להיכנס לתוך המנהרות ולסרוק אותן, ונהג לשהות בתוכן זמן ממושך כדי לחקור את אופי חפירתן וללמוד על שיטות הפעולה של הפלסטינים. כמי שפיתח תחום חדש בצה"ל, גילה אביב כושר אינטלקטואלי וידע מקצועי יוצאי דופן, יצירתיות ויוזמה, והפעיל חשיבה מקורית ונועזת. מספרים כי במשימת חפירת המנהרה הראשונה, כשעדיין חסרו אמצעים, החל אביב לחפור באמצעות הפינג'אן מערכת הקפה שקנתה לו אמו… כל אלה, בשילוב הניסיון שצבר בשטח, הפכו את אביב למומחה בתחומו בכלל צה"ל. כך, למשל, טבע אביב את המושג "ממד אביב" שמשמעו כמות חומר הנפץ הדרושה לפיצוץ מבנה מסוים. סיפר סגן-אלוף יריב גמליאלי, קצין ההנדסה הראשי של אוגדת עזה: "… הגעתי למצב עם אביב שבזמן שהוא והצוות עובדים על מנהרה, דבר שיכול לקחת יום וחצי, אני יכול ללכת לישון בשקט כי אני יודע שיש על מי לסמוך." חיבה מיוחדת גילה אביב לציוד ההנדסה, כפי שמספר קצין ההנדסה הפיקודי: "אמרו לי שהיית מאוהב בציוד המיוחד – אמצעים, אקדחים, פורום אמל"ח, פורום פיתוח, יחידות מיוחדות, קורסים מיוחדים…" יחסו של אביב לפקודיו התאפיין בדאגה רבה, במסירות וברגישות. הם, מצדם, ראו בו מנהיג, חבר ואח, והלכו אחריו מתוך רגשי אמון ומחויבות. יוני, הסמל של אביב בצוות כותב: "הדעות היו חלוקות אם אביב היה יותר מסביר או יותר אומר מה לעשות, אבל אף פעם לא היה מקרה של – 'אני אומר כי אני המפקד נקודה!' האמירות וההוראות שלו היו פשוטות וקיבלנו אותן כי נאמרו מתוך הכרח וביטחון ולא מתוך הצורך להגיד משהו, צורך שבדרך כלל מתבטא אצל קצינים." על גודל אישיותו של אביב אפשר ללמוד מהיחס ההומני שהעניק לאויב המר שבו נלחם. חודש לפני נפילתו לכד אביב מחבלים ושב"חים (שוהים בלתי חוקיים) באחת המנהרות, ובמקום לפגוע בהם, החליט להוציאם מן המנהרה – "לנו יש ערכים אחרים" – הסביר, בתשובה לשאלה מדוע נהג כך. מתוקף תפקידו, בילה אביב שעות רבות במחיצת שר הביטחון והרמטכ"ל, אך בחר להצניע עובדה זו. ובכלל, אביב לא הרבה לספר על פעילותו באוגדת עזה ועל הסיכונים הכרוכים בה, ואף היה מנסה להמעיט בערך תפקידו. עד נפילתו של אביב, השמיד "צוות המנהרות" שבפיקודו כתשעים מנהרות תת-קרקעיות. על אף המתח הרב, הסכנות ותנאי הפעילות הקשים שמר אביב על רוח קלילה והרבה להתבדח. אביו, חיים, מתמצת את אישיותו: "הוא היה ילד נדיר. הייתי מגדיר אותו רמבו מבחוץ וקרמבו מבפנים." רגישותו של אביב ניכרה היטב בכל הקשור בחייו האישיים, ובפרט בתחום הרומנטי. "אביב היה מאוהב באהבה," אומר חיים, ומציין את הברק וההתרגשות שהיה מזהה בעיניו של אביב – כשהיה מאוהב, ואת העצב – כשנחל אכזבות. בתקופת חייו האחרונה ידע אביב טעמה של אהבה מופלאה וחווה קשר מדהים עם אלינור, קצינה מאוגדת עזה. בחודש האחרון לחייו, מספרת עדנה, אמו, החל אביב, שלא כהרגלו, לשתף מעט יותר ולספר על תפקידו כ"קצין המנהרות". כאשר נשאל כיצד ירצה לסיים את חייו, הייתה תשובתו "פיצוץ גדול", דהיינו, ללא סבל. אביב נפל בקרב בציר פילדלפי שברפיח ביום כ"א באייר תשס"ד (12.5.2004) בעת התפוצצות הנגמ"ש שעליו פיקד מפגיעת טיל נ"ט. בסביבות השעה 17:40, הוזעק "צוות המנהרות" לציר "פילדלפי", לאחר שהתקבלו התרעות ומידע מודיעיני שהצביעו על הימצאות מנהרת תופת בסמיכות למוצב "טרמית" שעל הציר. הצוות יצא בדרכו למקום כדי לאתר את המנהרה ולהשמידה, וכבר הכין את הקדח הראשון לפיצוץ באזור החשוד במנהרה. טיל "אר-פי-ג'י" שנורה מכיוון בתי העיר רפיח פגע בנגמ"ש שבו נסעו הלוחמים, והנגמ"ש, שהיה עמוס בחומרי נפץ, נמחה מעל פני האדמה. עם אביב נהרגו ארבעת לוחמיו – רב-סמל-ראשון אימן גדיר, סמל-ראשון ליאור וישינסקי, סמל-ראשון זאור (זוהר) סמיילייב וסמל אלעד כהן. שלושה חיילים נוספים שפעלו על כלים אחרים שנמצאו בסמוך לנגמ"ש נפצעו. משחזרת עדנה את הרגע הנורא שבו התבשרה על האסון: "הנקישה בדלת בשעה 22:20 לא הפתיעה אותי, חיכיתי לה. ידענו שהתפוצץ נגמ"ש ליד רפיח ושיש פצועים וידענו שהכלים של אביב שם. יום קודם לכן התפוצץ נגמ"ש בשכונת זייתון בעזה, כך שכבר הבנו בדיוק מה המשמעות של פיצוץ כזה. שלחתי את אחותי למנחת של 'סורוקה' והיא ראתה את הפצועים מגיעים. אביב לא היה ביניהם. אז באה הנקישה בדלת והודיעו שהוא נעדר." "ארבעה ימים הם חיפשו אותו," ממשיכה עדנה לספר, "מדינה שלמה התבוננה בלב שבור בחיילים שסרקו את החול בידיים חשופות ואנחנו נקרענו בחוסר ודאות נוראי. עדיין היה שביב של תקווה, אולי הוא פצוע וטרם מצאו אותו, אמרנו לעצמנו. ביום שישי בחצות התבשרנו שמצאו חלקים מגופתו של אביב. במוצאי שבת זה נגמר. הרב הצבאי הראשי, ישראל וייס, הודיע לנו רשמית." אביב הובא למנוחות ביום א', 16.5.2004, בבית העלמין הצבאי שבאשדוד. הניח אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. ספד לו אלוף-משנה מוטי אלמוז, מפקד ההנדסה של פיקוד הדרום: "ביום ראשון שעבר בשעה חמש אחר הצהריים נפגשנו בפעם האחרונה. פילדלפי, שוב מנהרה, אתה עם פתיל רועם ביד מנחה את הצוות איך לאטום ואיך לפרוס את חומר הנפץ, שמח שהגעתי לראות את המנהרה ומסמן לי ביד, בסימן מוסכם, את כמות חומר הנפץ הנמצאת במעמקי האדמה ועוד זמן קצר תפוצץ. שעה וחצי מאוחר יותר, טלפון, 'המהנ"פ, מה המצב? זה אביב, סגור, פוצץ, הושמדה, כל מה שהיה בסביבה קרס, אין נזק סביבתי, אנחנו בדרך למבצע הבא.' קצר, תכליתי. … הקסם האישי שלך והמוטיבציה העצומה שלך להצליח הדהימו את כולנו. … העקשנות שלך חייבה אותנו לעמוד בציפיות שלך ולמלא אחר בקשותיך אחת לאחת. … נתאמץ מאוד להנחיל את המורשת המפוארת שהשארת. … נוח לך מפקד ולוחם, שן לך גיבור." בנימין פישמן, שהשתתף בחיפושים אחר חלקי גופות החיילים, כתב להוריו של אביב: "בנכם היה גיבור, גיבור שבחר להיות לוחם כדי להגן על המדינה, כדי להגן על אזרחיה ועל תושביה. בנכם היה גיבור משום שהקריב את חייו למען מטרה צודקת זו ועל כך אני מעריץ אותו. בזכותו יכולנו לישון בשקט, במותו ציווה עלינו להמשיך את העבודה החשובה שעשה. … אני גאה שנטלתי חלק במשימה הזו." ב-12.12.2004, שבעה חודשים לאחר נפילתו של אביב, העניק לו אלוף פיקוד הדרום דן הראל את צל"ש אלוף הפיקוד על חתירה למגע, נחישות ואומץ לב, יוזמה, דבקות במשימה ותרומה ייחודית וראשונית להבנת טקטיקת האויב. באזכרה שנערכה לאביב במלאות אחד-עשר חודשים לנפילתו הקריאה אמו דברים שכתבה: "'בא האביב / שמש חביב / יפיץ אור וחום.' כך נהגתי לשיר לך בזמן ההנקה. וכשגדלת שאלת 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?' ואני היום לך עונה. השנה האביב לא בא! האביב שלי כבר לא יפיץ בי אור וחום. … בכל השנים בבוא האביב זימנתי את כל המשפחה והחברים כדי לחוג לך את יום הולדתך. בשנה הזאת זימנתי את כל המשפחה והחברים כדי לציין אחד-עשר חודש למותך … בכל שנה ושנה עם בוא האביב יצאנו לשדות לראות את פריחת הנוריות והכלניות. והשנה הזאת כל כך קשה! שנה שבה איבדנו שני חברים. … נפצעו גם הרבה חברים, גם מפקדים וגם חיילים. ואנחנו מגששים באפלה ומחפשים את האור בקצה המנהרה. ולך כאן אנו מבטיחים, אנחנו לא מתייאשים! נמשיך ללכת בדרכך ולנסות להגשים את חלומך…" אביב מונצח באירועים רבים במהלך השנה: קבוצות רבות של נוער החליטו להקרא על שמו: צוות אביב, ביתר אביב אשדוד ושבט אביב צופי אשדוד. כמו כן, במהלך השנה נעשים מספר אירועים: בנר ראשון של חנוכה נערך מצעד לפידים, בערב יום הזכרון מתקיים ערב שירי לוחמים בשבט דותן ובערב האזכרה בכ' באייר מתקיים טקס בבית הספר צפרירים. במהלך השנה מתקיימות סדנאות אביב להגנה עצמית שאותן ייסד אביו חיים במסגרת תפקידו כמדריך הגנה עצמית וכושר מבצעי במשטרת ישראל והן מועברות על ידו בהתנדבות לנשים ולנערות יהודיות וערביות בסיכון בכל רחבי הארץ. אומר חיים: "לא קל לעבוד עם המגזר הערבי מה שמחזק אותי זאת אותה תמונה אנושית שבה נראה אביב עוזר אביב למחבל לצאת ממנהרה שקרסה". סרטון המנציח את דמותו של אביב מופיע באתר "יוטיוב" באינטרנט. במסגרת פרויקט ההנצחה לחללי צה"ל של צוערי קורס קצינים, בחרו הצוערים שרלי פרץ ודן אלמוג להנציח את אביב בספר שהכינו. כתבו השניים: "… כמו שאביב אמר 'אין מקום רחוק מדי…', כך גם רוחו לא תידום לרגע…" במלאות שלוש שנים לנפילתו, ספד לאביב אלוף-משנה איתן יצחק, מפקד ההנדסה של פיקוד הדרום: "אתה בידיך, הגדרת לנו את דרך הגבורה במלחמה העיקשת אחר המנהרות והממד התת-קרקעי. … בזכותך ברורה לנו הדרך אל הפסגה, אל ראש ההר, אל הניצחון. … גבורת האומץ שהפגנת, תמשיך להיות נושא ללמידה כמורשת עבור הלוחמים. ממך נלמד מופת מה היא, ממך ניקח את תעצומות הנפש." ב-1.7.2007 נסגר המעגל עת חיסל חיל האוויר את המחבל שירה את הטיל שפגע בנגמ"ש של אביב ושל לוחמיו. רבות סופר על אומץ ליבו של אביב, על נחישותו ועל גבורתו, אך גם כיום, שש שנים לאחר לכתו, נראה כי כל שנאמר חושף רק טפח קטן מאישיותו וממעשיו הנאצלים.