מאיר, בן חוה ויוסף, נולד ביום י"ז באדר א' תש"ח (27.2.1948) בקיבוץ גלאון. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר בקיבוץ, ואחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי "גת-גלאון" בקיבוץ גת. מאיר'קה, כפי שקראו לו הוריו, היה חניך תנועת הנוער "השומר הצעיר". למרות שעבר קשיים ומשברים בתקופת החינוך המשותף, היה מאיר אחד מעמודי התווך בקבוצתו בחברת הנוער. עוד בילדותו הצטיין בחוש טכני בלתי רגיל, ומשחקיו סבבו תמיד סביב גלגלים, טרקטורים, מכונות וקומביינים. הוא בחר לבלות את רוב זמנו במוסך של הקיבוץ, עוקב אחרי פירוקן והרכבתן של מכונות שונות – ואפילו מייעץ לחברים, כמומחה ממש. הוא ניחן בסקרנות עצומה – לראות הכל ולדעת על כל המתרחש סביבו. עקב סקרנות זו הגיע לידי ידע רב במכונות, שעניינוהו מאוד, ויחד עם זאת נמשך להרפתקאות, למיסתורין ולשובבות הגלומה בהן. אהבת השמחה והמעשה הדריכו אותו לא רק במעשי השובבות והקונדסות של גיל הילדות, אלא גם בחיי היומיום ובהתלבטויות של גיל הנעורים וההתבגרות. מעולם לא היו למאיר דרישות מופרזות מהסביבה ומהחיים: מעולם לא התאונן, והיה מרוצה מאורח חייו ומהדברים שעשה. בזכות שלמות זו עם עצמו היה מאיר אדם מציאותי ובעל דעות מבוססות בגישתו לחיים, אדם השתול בשתי רגליו בקרקע. יחד עם זאת הצטיין ביושר מופתי – יושר עם עצמו ועם הזולת. האנשים סביבו אהבו אותו מאוד – במשק היה חבר טוב של הכל, וזכה להערכה בשל צניעותו, טוב לבו, אחריותו ועדינות נפשו. מאיר לא היה פשרן עם עצמו – רעיון שניקר בו, חייב היה לבוא לידי ביצוע. לעתים נאלץ לעבוד קשה, הרבה יותר מן המקובל, ולהשקיע את כל כולו במעשה יחיד – והוא לא נרתע מכך ובלבד שיגשים את שאיפתו וישיג את מטרתו. מלבד תכונות אופי אלה בלט מאיר בקרב חבריו לקבוצה ולקיבוץ בפניו המחייכים, בצורתו החיצונית המרשימה וביפי תוארו. מאיר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1966 והתנדב לחיל השריון, שראה בו המשך לאהבתו למכונה ולטיפול בה. הוא השתלם בקורסים מקצועיים רבים בחיל השריון, החל מנהג-טנק ותותחן וכלה במפקד-טנק. מלחמת ששת הימים פרצה זמן לא רב לאחר שגויס, ובמהלכה נלחם מאיר בסיני, כנהג טנק "שרמן". לאחר המלחמה עבר את תקופת מלחמת-ההתשה במוצבים שלאורך התעלה כמפקד טנק, והייתה זו לו תקופה קשה ביותר. הוא נחשב אחד הלוחמים הטובים והאמיצים בגדודו, וזכה להערכה גם על ביצוע הדברים "הקטנים", היום-יומיים: הקלקולים החלים לעתים בטנק מעולם לא הפחידו את חבריו ליחידה, שכן סמכו על מאיר שיתגבר על כל תקלה. סיפר חבר ששירת עם מאיר במשך כל שירותו בצבא: "מאיר היה מפקד טנק מעולה, משרה ביטחון רב על צוותו ועל כל האנשים הקרובים אליו והסובבים אותו. הבנתו הטכנית הרבה, העניין שהיה מגלה בכל הקשור לטנקים, הביאו אותו לרמה מקצועית גבוהה ביותר". לאחר ששוחרר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ועבר קורס הסבה לטנק אחר. לאחר תום שירותו הסדיר החליט להגשים את החלום שחלם כשהיה חייל – לטייל בחוץ לארץ. כדי לממן את נסיעתו עבד מאיר תקופה מסוימת כנהג. הוא השקיע בכך את כל מרצו וכוחו ועבד קשה ביום ובלילה, וכך התאפשר הטיול שנמשך ארבעה חודשים בארצות אירופה. לאחר שובו מהטיול השתלב מאיר באופן טבעי בעבודה במוסך, וריכז ענף זה. הוא עבד קשה ביותר במוסך, ללא חשבון של שעות, ותיקן כל כלי שניתן בידיו. מעולם לא יכול לשבת בטל, תמיד עסק במשהו, תמיד תיקן, תמיד שיפר. באמצעות עבודתו במוסך היה מאיר מעורה בכל ענפי המשק החקלאי. הוא היה בקי בכל סוגי המכונות ובכל החידושים הטכניים, ותמיד התייעצו בו לפני שנקנתה מכונה חדשה. הוא הבין את "נפש המכונה" ובעזרת תושייתו וזריזות ידיו הוציא ממנה את המיטב והמירב. בתקופה זו פרחו חייו-החברתיים של מאיר. הוא השתתף במסיבות של הצעירים, הרבה בשיחות בנושאים שונים והצטיין בעושר ידיעותיו ודעותיו. כאילו בניגוד ל"קשיו הנפשיים" עם מכונות ואהבתו להן, הגה מאיר אהבה גם לסוסים – הוא גידל וטפח סייח, אילף אותו ורכב עליו בהנאה רבה לאחר שעות העבודה. בראש השנה, ערב פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, בשעת מסיבת החג בקיבוץ, נתגלה כישרון נוסף של מאיר – כישרון למשחק ולבידור. לאחר ערב זה ציפו ממנו רבות במשק בתחום זה. מאיר יצא למלחמה כמפקד טנק והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. כשראה שהמצב חמור אמר לאנשי צוותו בפשטות: ,אין ברירה. יש להילחם. חייבים לנצח!" בכך השרה עליהם ביטחון. מאיר וצוותו השמידו כמה וכמה טנקים ונגמ"שים של האויב ונלחמו בגבורה עילאית. מלותיו האחרונות של הלוחם המעולה והאהוב על חבריו לנשק היו: "אני יורה את הפגז האחרון". בקרב שניטש ליד גשר פירדאן ביום י"ד בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפגע הטנק שמאיר פקד עליו. היה בן עשרים וחמש בנופלו. כחודש אחרי-כן נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר, וכעבור חודשיים נמסר שמאיר נפל, אך מקום קבורתו בשטח האויב לא נודע. לאחר חצי שנה נתגלתה גופתו. הייתה זו תקופה רווית חרדה ואימים למשפחתו, פרשת תהייה ודכדוך נפש – שהסתיימה בנורא מכל. מאיר הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גלאון. השאיר אחריו הורים, אחות ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. קיבוץ גלאון הוציא חוברת לזכרו של מאיר, ובה מדברי חברים על דמותו ועל אורח חייו.
