חפצדי, ניר

בן נילי ומרדכי. נולד ביום י"ח בתמוז תשמ"א (20.7.1981) בירושלים. ילד רביעי למשפחה חמה ואוהבת בת ארבעה ילדים, אח למשה, סימה וחנית. ניר גדל בשכונת גילה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "תל"י" (תגבור לימודי יהדות) ומשם המשיך לחטיבת-הביניים והתיכון 'מקיף גילה' ולמד במגמת ניהול. שולה, המחנכת של ניר בבית-הספר היסודי, מספרת: "שלוש- עשרה שנים לאחור, ימים אחדים לפני פתיחת כיתה א'. הילדים בני השש, מתוקים, לבושים חגיגית בליווי הורים נרגשים, עומדים בפתח הכיתה, מחכים ללחיצת היד של המורה הראשונה בחייהם ולענידת השם הכתוב על מגזרת 'לב' על דש חולצתם החגיגית. מחייכת, מושיטה יד ללחיצה: 'שלום, נעים מאוד! אני שולה, המורה שלך. מה השם שלך?' ילד יפה עומד מולי, מושיט יד קטנה. בלונדיני, עיניים ירוקות בוהקות כאבני חן יקרות. גון פניו קצת שזוף. שילוב נאה. קצת מלא. די גבוה. אני לוחצת את ידו בחיבה. 'ניר,' הוא עונה בחיוך מבויש. מביט בי, משפיל קצת את עיניו, אך ממשיך לחייך בביישנות. ישנם החוששים, ישנם הדואגים, מתחבאים קצת מאחורי אמא. ניר היה אחד מאלה שמשירים מבט וממשיכים לחייך, אך גם משפילים מבט בחן ובביישנות. עצמאי ובוטח בעצמו. מאחוריו הורים מאושרים. עיניים ירוקות של אמא. אני עונדת לניר את ה'לב' על דש הבגד… כל ילד מציג את שמו ואת משמעות השם. מגיע תורו של ניר. עיניו הירוקות בוהקות בהתרגשות. תוך חיוך מבויש הוא אומר: 'קוראים לי ניר. ניר זה שדה חרוש.' אני מתפעלת מהדיוק. חושבת בליבי: 'זה ילד עם יכולות. הוא יהיה תלמיד טוב ואני אהנה ממנו.' לא טעיתי. במהלך השנתיים שבהן לימדתי את ניר, הוא התגלה כתלמיד נהדר, חרוץ ושקדן. תמיד מכין את שיעורי הבית, מביא את כל הנדרש, קולט בקלות את החומר, קשוב ומרוכז, מבצע כל משימה בחשק. אין בעיות משמעת. המון חביבות ורצון טוב כלפי חבריו לכיתה. תרכובת של טוב-לב ותבונה. תמיד לבוש יפה, מסודר, שיער בלונדיני מסורק ותמיד, אבל תמיד נכנס עם חיוך בכל בוקר לכיתה. לא מתקוטט עם חברים. נינוח ומרוצה. אהוב על חבריו. זה בא מהבית, מההשקעה של ההורים… תעודה ראשונה של סוף כיתה א'. תעודה נהדרת. יום הולדת של גיל שמונה. כיתה ב'. ההורים רוצים לעשות משהו מיוחד לבן הזקונים האהוב. הם מזמינים את כל ילדי הכיתה לחגוג באולם השמחות שלהם, 'חפצדי'. אני רוצה לנצל הזדמנות זו גם להרחבת ידע ושואלת אם אפשרי שניר יהיה המדריך שלנו בתוך המטבח. ניר מקבל רשות מאבא והוא מאושר. ניר בעננים. הוא מוביל אותנו מפינה לפינה במטבח הגדול ומסביר מה מכינים בכל מקום ומקום עבור האירוע שיתקיים שם בערב. חשבתי לעצמי שהוא יכול בעתיד להיות מפקד טוב בצבא… תעודה נהדרת בסוף כיתה ב'. שנתיים יפות עם ילד-חמד… אסיים דברי בפסוק מספר הושע (י', י"ב): 'זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד, נירו לכם ניר. ועת לדרוש את ה' עד יבוא ויורה צדק לכם.' נוח על משכבך בשלום בין רגבי השדה החרוש, ושם למעלה תהי נשמתך צרורה בצרור החיים." ניר היה ילד שקול, צנוע, ישר, חכם, ידידותי ושופע דאגה לזולת ולמשפחתו. ילד חביב ואהוב בעל חיוך מקסים שזכור לכל משפחתו, מכריו וחבריו. חבר נאמן ושקט, שאף פעם לא הבליט עצמו בפני הסביבה. את שעות הפנאי הקדיש לבילוי בחיק משפחתו שאהב במיוחד, ולאהדה לקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, אותה ליווה בחום ואהבה גדולה מאז ילדותו המוקדמת. צהוב, סמלה של בית"ר, היה הצבע האהוב עליו, וניר דאג לסמן בו את חפציו האישיים ואסף כתבות וסמלים רבים הקשורים לקבוצת כדורגל זו. בשנת 2000 גויס ניר לצה"ל ובחר לשרת בחיל-השריון, כפי שחונך בביתו לערכים ולשירות המדינה. תחילת שירותו הצבאי היתה קשה אך עד מהרה התאים עצמו למסגרת הצבאית ורכש חברים רבים, שראו בו כתף ומשענת. היה לדומיננטי בקרב חבריו, אהב לעזור להם ולתת מעצמו כמה שיותר. בביתו לא נהג לספר על פעילויותיו המבצעיות בצבא ולהתפאר בהן. רק לאחר מותו נשמעו הסיפורים מפי מפקדיו וחבריו לגדוד "סערה". ניר זכה להערכה רבה ממפקדיו והשתתף בפעילויות מבצעיות בשטחים ובהגנה על מדינת ישראל. יומיים לפני מותו זכה במגן ובאות הצטיינות על פעילות מבצעית ב'שדמה'. סא"ל אלי, מפקד היחידה, כותב למשפחה: "ניר השתתף במבצעים של הגדוד בתוך בית לחם. למעשה, ניר שמר עליכם מפני היורים על גילה. במהלך התקופה האחרונה הצטיין ניר בתפקידו, והיה לוחם מעולה. ראשון התנדב לכל משימה והיה מלא מרץ ושמחת חיים. תענוג לעבוד איתו, אדם שהיווה דוגמה אישית לחבריו ומקור כוח למפקדיו. מצאנו את ניר ראוי להיות מפקד בפלוגה, ועל אף הלחץ מצד מפקדיו, שרצו לראותו יוצא לקורס מפקדי טנקים, סירב ובחר להמשיך כלוחם בפלוגה עם חבריו, שאהבוהו מאוד." במוצאי שבת, י"ז בכסלו תשס"ב (1.12.2001) נפל ניר בפיגוע חבלני במדרחוב בן יהודה בירושלים. באותו יום בילה ניר את שעות אחר-הצהריים בחברת משפחתו המורחבת ולאחר-מכן היה במשחק של בית"ר ירושלים. קבוצת הכדורגל האהובה עליו ניצחה במשחק ובשעות הערב יצא ניר לחגוג עם חבריו ולהתפרק לפני חזרתו לצבא. שלושים וחמש דקות לאחר שיצא מביתו מצא את מותו בפיגוע. ניר הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים והוא בן עשרים. בטקס המכובד השתתפו מאות מכרים, ידידים, חברים ובני משפחה. בשורות הכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "יפה תואר, יפה נפש. עניו, 'גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים'." ניר הותיר אחריו הורים, שתי אחיות, אח ואחיין – אריאל. מלאך בחייו ובמותו. גילה, שהיתה מחנכת של ניר בבית-הספר "תל"י", כותבת: "ניר היקר, שנתיים זכיתי להיות המחנכת שלך. למרות שעברו קרוב לשמונה שנים אי-אפשר לשכוח אותך. תלמיד מיוחד שנחקק בזיכרון ובלב כל מי שהכיר את אישיותך. על אנשים מגדולי העם היהודי נכתב שהיו 'יפי תואר ויפי מראה'. גם אתה ניר היית תלמיד 'יפה תואר', עיניים ירוקות ויוקדות, שיער שטני ומתולתל, עור שחום. אך כל זאת כאין וכאפס לעומת היופי הפנימי שהיה בך. יופי שכל מי שהיה במחיצתך הוקסם ממנו. היית ילד עם נשמה, שתמיד ידעה מהי נתינה. היית ילד שמידת החסד והרחמים היו לא סתם מלים אלא ים של מעשים. מבעד למבט הילדות והתום נשתקפו הזכות והחום. ומעל לכל בלטה בך השאיפה והלחימה לצדק. מי לא זוכר איך בכל מקום שהצדק לא נראה או חלילה לא נעשה, היית רועם וכועס. עליך נאמר בספר דברים 'צדק צדק תרדוף'. תמיד אחר הצדק רדפת ובעוולה לחמת, ועתה בבן עוולה נתקלת ובקרב חסר צדק נפלת." חברו אלעד סגל כותב: "פרח שקט שנקטף משביל החיים צועד עכשיו בדרך לוחמים על שביל מלא זהב. הרוחות והגשם לא יתלשו את אותיות שמך מעולם הנשמות… נחרטת בעיני כאדם טוב, חבר נאמן, אח תמים ושקט. בדרכיך נפרדת מאיתנו אבל אתה עדיין פה איתי ועם כולם, לא עזבת ולא נטשת אף אחד, גלשת לעולם שקט יותר. אנחנו פה נלחמים לשמך, מסתכלים לשמים, מרגישים אותך, נושמים אותך. השמש שוקעת לאורך הים הצלול בכל יום, שעה ודקה הזיכרון נשאר ויישאר. הכאב שחולף בליבי מנסה לסדוק את אבן הבכי, הדמעות עפות ברוח. עוצם עיניים ונזכר בימים הטובים איתך והכאב חולף ורק חיוך עולה על פני. מצליח לשקר לעצמי שאתה עדיין פה וזה קשה ואיני מצליח לראות את דמותך מולי, רק מדמיין ימים טובים יותר, כי אם אתה לא נמצא פה אתה עושה טוב לאנשים שם למעלה." ביום השלושים למותו כותבת לניר סימה אחותו: "ניר שלנו היקר, עברו 30 יום מאז עזבת אותנו. לא יכול להיות שלא נראה עוד את היפה שלנו, שלא נשמע שוב את צחוקו, חיוכו. אפילו שלום לא הספקנו להגיד לך, אפילו חיבוק חזק לא הספקנו לתת לך. וחבל לנו מאוד, הלב נשבר, הדמעות לא מפסיקות. על אבדה כזאת, על הפרח המקסים, על הנשמה הטהורה והמקסימה שלנו שנקצרה מאיתנו ולא תשוב עוד לעולם. לוחם מצטיין! גיבור! הכל כבר לא אותו דבר, החיים השתנו, הפכו אפורים ושחורים. אפילו השמש כבר לא מצליחה להלהיב. לא מפסיקים לשחזר רגעים יפים שלנו ביחד, ונאחזים חזק חזק בכל זיכרון או מזכרת קטנה. לא נשכח אותך לעולם, נאהב ונחייה אותך לנצח, אתה בלבנו עמוק עמוק, מחייך אלינו, זוהר, אתה מלאך גדול. שמור עלינו שם למעלה, על אמא, אבא, משה, חנית ומומי, תמשיך לאהוב את אריאל, אני מבטיחה להזכיר לו אותך תמיד, להזכיר לו כמה אהבת ופינקת אותו, להזכיר לו איזה דוד מקסים הוא לא הספיק להכיר, להכיר לו אותך בתמונות ובמזכרות ובכל דבר הכי קטן שרק יהיה ושנשאר. אני אוהבת אותך ניר, אוהבת מאוד. מתגעגעת עד שממש בא לי לצעוק, רק עוד חיבוק אחד חזק חזק – אבל זה רק בגדר חלום… לנצח נשמור אותך בליבנו, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבת לנצח." במלאות שנה למותו של ניר, מספיד אותו אחיו משה: "שנה בלעדיך זה לראות את מיטתך ריקה בלילות/ שנה בלעדיך זה לראות את בגדיך בארון בלי שימוש/ שנה בלעדיך זה לראות את הפלייסטיישן מובטל זרוק בארון ללא שימוש/ שנה בלעדיך זה לחכות ליום שישי ולא לראות אותך מגיע/ שנה בלעדיך זה לזכור את חיוכך ולא לראותו עוד/ שנה בלעדיך זה לדבר עליך בזמן עבר/ שנה בלעדיך זה שחברים שלך באים כל שבוע ולא אליך/ שנה בלעדיך זה משחקים של בית"ר ירושלים כשביציע אוהד אחד חסר/ שנה בלעדיך זה ימי ההולדת שחגגנו כל המשפחה בלעדיך/ שנה בלעדיך זה כל האכזבות, השמחות, הכעסים והאהבות שלך שלא יהיה להם ביטוי/ שנה בלעדיך זה הארוחות שאכלנו ביחד שעכשיו אני אוכל לבד/ שנה בלעדיך זה געגועים שלא ניתן לתאר.// שנה בלעדיך זה בעצם רק ביטוי כי בעצם זה נצח – בלעדיך. מתגעגעים ואוהבים, משפחתך האוהבת." אחותו סימה כותבת לו ביום השנה למותו: "ניר, יפה תואר, יפה נפש, ענו, 'גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים'. כך בחרנו להוסיף בכיתוב על קברך, כך סיכמנו את קווי אופייך. אבל כל מלה שנוסיף, כל מחמאה מגיעה ומתאימה לך, ילד טוב, עדין, טוב לב, רגיש, נשמה טהורה. קשה לדבר עליך ואליך בזמן עבר, להגיד שמאוד התגעגענו אליך, שאתה מאוד חסר. לחשוב שיכולת לשחק עם אריאל כדורגל ולהתלהב ממנו ומההתפתחות שלו ושהוא ממך, ובטוח שהוא היה מאוד מתלהב. מבחינתנו עד היום אפשר לחלק את החיים לשני חלקים עד שהלכת מאיתנו ומאז. עד שהלכת – היה שמח, היו חיוכים, צחוקים, בילויים, תקווה, סבלנות, מצאנו עניין בהרבה דברים, היה כוח להחלים והרבה רצון טוב. ומאז – הכל השתנה, החיים קיבלו תפנית של 180 מעלות, האובדן והחוסר שלך משפיעים על כל תחומי החיים, קשה לחייך. צריך בשביל זה כוחות מיוחדים שלא לדבר על לצחוק. ואם בשביל לחייך צריך כוח מיוחד, תתאר לעצמך מה צריך בשביל דברים אחרים, גדולים יותר, בשביל לקוות לטוב. כאב גדול עולה מתוך הנשמה, כל שנותר לעשות הוא לשמר לעד את זכרך, את זיכרונות הילדות המתוקים, את החיבוקים ומעט הנשיקות שעוד הצלחנו לקבל ממך. להביט בתמונות הפזורות בכל פינות הבית ולדבר אליך מבעד לזכוכית ומעל האבן. לטפח את ערוגת קברך שתייצג אותך יפה בדיוק כמו שהיית. הזמן לא עושה את שלו, הזמן מעצים את הכאב ומחזק את הגעגועים העזים, מחדד את הזיכרונות ומגביר את היגון והאבל. לו רק יכולת לשלוח אות וסימן שטוב לך ושמצאת את מקומך. אנו בטוחים שאתה נמצא גבוה גבוה, קרוב מאוד לאלוהים, כי היית צדיק אמיתי. לו רק יכולת להופיע בחלומנו ולדבר אלינו רק כדי להרגיע אותנו שאתה לא סובל ושלא כואב לך כלום. לנצח בליבנו, לעד בנשמתנו, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים!!! אוהבים מאוד מאוד, המשפחה." אחותו חנית כותבת לו: "ניר, איזו הרגשה בי עוברת והדרך מייסרת ואני לבד ואתה כל כך חסר לי, יש ימים בהם חיפשתי ולך קראתי כדי לספר לך מה עלי עובר, הוי ניר כל כך קשה לי והשיר מליבי יוצא לי, הוי ניר אנא סלח לי, אני לבד מכה על חטא. ניר, כמה אני מתגעגעת אליך, אחי! אתה חסר לי, אחי! ניר אני אוהבת אותך, אחי! אתה לא יודע כמה קשה כשאתה לא מגיע הביתה, כשאתה לא מתקשר, כשאתה פשוט לא נמצא וחסר! קשה לי לתכנן הכל ולעשות הכל כאילו כלום לא קרה, כי קרה אסון גדול – אתה אינך עוד פה איתי, איתנו עם כולנו. אני מתגעגעת אלינו, אל הביחד של שנינו, איך שנהגת לקרוא לי 'אחותי' בכל פעם שראית אותי, בכל פעם שדיברנו, אף פעם לא החסרת חיבוק וחיוך והכל כל-כך חסר. אני רוצה להגיע אליך ולהיות איתך, יותר טוב מלהיות פה, קשה מאוד לחזור לשיגרה אבל חייבים לעשות את ההצגה – הצגת ה'כאילו' שקיימת מאז לכתך. החיים לפני שהלכת מאיתנו ואחרי, לעולם לא יהיו אותו הדבר, אף פעם. תקופה ארוכה עברה עם הרבה אירועים, שינויים בחיינו, בחיי, אחי! עכשיו כשהתחתנתי עם דרור שאהבת אני מחכה לרגע שבו אזכה להנציח אותך, כי זה מה שנשאר. אני מאמינה שבאבי שומר עליך טוב שם למעלה, כמו שצריך, אחי! כמוך אחי, לא היה ולא יהיה, אין קיום ולא יהיה אף פעם. הלוואי והיית פה איתי והיינו חולקים את כל הרגעים, קוראים אחד לשני כמו שהיינו רגילים ונותנים חיבוק גדול. לעולם לא אשכח אותך, לנצח נצחים בליבי אתה ניר. אוהבת אותך כל-כך ולא מפסיקה להתגעגע אפילו לרגע קט." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)