אפרים, בן נחמה ויצחק, נולד ביום ה' באדר ב' תרצ"ח (8.3.1938) בכפר בילו. הוא ביקר בגן הילדים של הכפר והיה ילד יפה תואר וחביב על הכל. אחרי-כן למד בבית-החינוך לילדי עובדים ברחובות, יחד עם כל בני מחזורו מהכפר. הוא התחנך על ברכי תנועת העבודה ועם זאת נטעו בו הוריו הרבה מורשת אבות. סבו, ר' משה חסקין זצ"ל, מגדולי הרבנים בירושלים ומחברם של מחקרים חשובים בדיני יהדות, היה לנכדו מקור גאווה לא מעטה. הוא הרבה לבקר אצלו בירושלים ומילדותו הקפיד על צום ביום הכיפורים והרבה להתפאר בסבו הגדול בתורה. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר העממי, למד אפרים בבית-הספר התיכון הטכני של "אורט" ברחובות, ואחרי-כן בתל-אביב. אז כבר ידע שהוא נועד להמשיך בדרכם של הוריו, שהיה קשור אליהם בכל נפשו, וכי הוא עתיד להיות חקלאי כמותם. את שנת הלימודים הי"ב עשה בקבוצת-שילר. אפרים היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד בכפר בילו ובתנועה המאוחדת בתל-אביב, והיה ממייסדי גרעין "רגבים", שהוכשר באפיקים והתעתד להצטרף למשק נחל-עוז. בחור מוצק ונאה היה, חובב ספורט, שהשתתף בצעדות ארבעת הימים וגם נסע עם משלחת נוער להולנד, להשתתף בצעדה בניימכן. חבריו לתנועה מספרים כיצד בא יום אחד אל קן התנועה בצפון תל-אביב, לבוש כנהוג במכנסי חאקי קצרים ובחולצה כחולה, התייצב בפני חבורת הנערים שהייתה אז כבר מגובשת והצהיר, "קוראים לי פרויקה, באתי מכפר בילו ואני רוצה להצטרף לחבורה". הגישה הישרה כבשה מיד את לב הנערים והם קיבלו אותו ברצון. לימים המשיך אתם בנח"ל, בהכשרה ובקיבוץ, והם אהבו אותו בגלל טוב-לבו, יושרו וכנותו. אפרים גויס לצה"ל בסוף יולי 1956 והוצב לנח"ל במסגרת גרעין "רגבים". אחרי שסיים את האימון הבסיסי והשתלם בקורס צניחה, יצא להכשרה בקיבוץ אפיקים. משם עבר עם חבריו לקיבוץ נח"ל-עוז ובו עשה יותר משלוש שנים. במשק הצטיין אפרים בהבנה ובידע בכל ענפי המשק, לרבות השירותים. בזכות בקיאותו הרבה בחשמל ובשרברבות כינוהו הכל "בעל ידי זהב". הוא ריכז מספר ענפים ושנה אחת שימש אקונום של הקבוצה. הוא היה אהוב מאוד על כל חבריו, מעולם לא מנע מהם עזרה, ובחיוך על פניו ידע לעמוד בכל מצב קשה ולהיחלץ ממנו בהגיון ובתבונה. בסוף ינואר 1959 שוחרר אפרים מהשירות הסדיר בצה"ל, ואחרי לבטים רבים עזב את נח"ל-עוז וחזר לכפר בילו, שם הקים משק בעזרת משפחתו. בשנת 1971 עבר עם אשתו נעמי, בת כפר-ויתקין, להתנחלות במשק משותף עם הוריה. בתקופת שירותו במילואים הוצב אפרים לחיל השריון ועבר אימון הסבה לחרמ"ש וקורס מרגמות. במלחמת ששת הימים השתתף עם יחידתו בקרב על דיר אל-בלח והצטיין כרגם. מפקדו-ידידו אמר עליו אז: "חייל שאפשר לסמוך עליו, בעל מקצוע נפלא ותמיד הולך בראש". את ביתו בכפר-ויתקין בנה אפרים במו ידיו. הוא בא לכפר כבעל מקצוע מעולה, רחוק מגינונים ומליצות, וכל מי שהכירו מקרוב ראה בו אדם מסור ונאמן לידידיו. הוא היה מציע את עזרתו ברצון, בלי היסוס ובלי חשבונות קטנים, והיה מוכן לעזור במלאכת-הבית, בתיקון מכשירים ובסידור דברים, אפילו הייתה בכך טרחה בשבילו. כל אשר עשה – עשה ברוח טובה ובעליזות שקטה, שהשרתה אווירה נעימה סביבו. הייתה בו אופטימיות שורשית, שעמדה לו בלבטיו הרבים ובמעברים הרבים שעבר בחייו. הוא אהב בכל לבו את משפחתו, את אשתו וילדיו, את הוריו ואת אחיו ומשפחותיהם. איש משפחה מובהק היה, שאהב את ביתו, את משקו ואת אדמתו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נפרד מילדיו ומאשתו, שהייתה בסוף הריונה ויצא עם יחידתו דרומה. הוא השתתף בקרבות בסיני עד הפסקת האש הראשונה ואז, ב-23.10.1973 כתב להוריו: …"הפסקת האש מצאה אותנו לא רחוק מהתעלה, בעת שעשרות אלפי כדורים ופגזים וכל מיני יריות ממלאים את השמים. יכולנו בשעה זו להבחין בכמות הכוח שעמדה לרשותם בגזרה מולנו. אני ביחד אתכם מקווה שזה יהיה הסוף וצריך להתפלל שאכן נגיע לגמר המלחמה, מכיוון שכבר עייפתי ממלחמות". ב-24.10.1973 כתב: …"זאת לא טעות, אני נמצא ללא אשרת כניסה מבוילת בארץ הנילוס. זה רק יכול להסביר שאני מתרחק פיזית מהבית… נאמין ונקווה שבו יבוא השלום ונוכל לחיות בשקט בבית עם המשפחה". ביום ל' בתשרי תשל"ד (26.10.1973) בבוקר, אחרי שכתב גלויות לאשתו ולהוריו, יצא עם יחידתו לאזור החיץ החקלאי במבואות העיר סואץ. הלחימה התנהלה בתעלות מים, בין קני סוף וצמחייה סבוכה, וכמו תמיד התנדב אפרים להיות בחולית החוד של מחלקתו. בקרב הזה נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר ויתקין. השאיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות, הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: "אפרים ז"ל היקר נפל במערכה, בעת ביעור וטיהור אזור החיץ החקלאי, בגזרה המערבית של התעלה, מצפון לעיר סואץ. אפרים היקר, שהיה אהוב על כולנו – מפקדיו וחבריו – והיה ידוע במסירותו הרבה ונכונותו לעזור לזולת גם בקרבות, נתגלה כאדם אמיץ ללא חת. ובקרב זה, תוך לחימה פנים אל פנים, באו לידי ביטוי גבורתו ואומץ לבו". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו בשם: …"קוראים לי פרוי'קה".
