חסון, דוד – דודי
בן מרים וסמי. נולד ביום ז' בסיוון תשל"ו (5.6.1976) באשקלון, העיר שלחוף הים – המקום שדודי אהב יותר מכל. כילד, היה דודי קשור מאוד לאמו ולבית, אך כבר מגיל צעיר אסף לעצמו חברים רבים שבחברתם בילה וגיבש לעצמו תחביבים להם הקדיש זמן רב. הלימודים בבית-הספר היסודי באשקלון "אילנות", ולאחר מכן בבית-הספר התיכון "אורט" היו פחות חשובים לדודי, ואת עיקר זמנו ומרצו הקדיש לספורט הכדוריד ולגלישה בים. דודי החל להתאמן בכדוריד בכיתה ד' והתגלה כשחקן מצטיין. הוא הצטרף ל"הפועל" אשקלון והגיע להישגים גבוהים, למרות שהיה נמוך ביחס לחבריו בקבוצה, אך אולי דווקא בשל מכשול זה התאמן בהתמדה ובנחישות והשיג את המטרות שהציב לעצמו בכוח הרצון ואומץ הלב. ההישגים שדודי הגיע אליהם גרמו לו סיפוק רב. הוא הציב לעצמו מטרה אליה חתר ואליה, אכן, הגיע. כבר בגיל בית-הספר היסודי החל דודי את סיפור האהבה הגדול שלו עם הים. הגלישה חיברה אותו באופן החזק ביותר אל הים, אל הגלים הגבוהים עליהם נישא. הוא ראה בהתמודדות עם גלי הים אתגר מושך. מדי בוקר היה דודי קם בחמש וחצי בבוקר, מכין לעצמו סנדוויץ' (פיתה עם חומוס), יוצא אל הים ומבלה שם שעות ארוכות. שם היה מאושר ביותר. גם כשכבר היה חייל וגם אם הגיע תשוש ועייף מהטירונות – הלך לים. דבר לא מנע ממנו את חוויית ההתחברות לים. עם חבריו, שהיו גם שותפיו באהבה לים, אהב לבלות בערבי שישי על רחבת הריקודים. דודי הקדיש זמן ומחשבה למראהו החיצוני. לפני היציאה היה עומד מול הראי ובודק אפשרויות, התאמות בין מכנסיים לחגורה, לחולצה. החברים שהמתינו לו ידעו שהוא מאחר, כי דודי לא יכול להיראות פחות ממושלם. באוגוסט 1994 התגייס דודי לצה"ל. הוא התנדב לשרת בצנחנים והתכונן לכך בחשק רב. את הכל הכין מראש: את הכומתה והתג לקח מחבר של אחותו, את החגורה לקח מבן-דודו – מעצמו הביא את הנחישות להיות צנחן. כאשר התגלו ברגלו של דודי בעיות רפואיות הוא התאכזב מאוד. מפקדו של דודי מספר, שרצונו העז להיות לוחם בא לידי ביטוי ב"התגנבויות" שלו למסעות ובניסיון בלתי פוסק לפתור את בעייתו. דודי נפל ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995), בעת מילוי תפקידו, בצומת השרון-בית ליד. עמו נפלו עוד עשרים ואחד חיילים ואזרח אחד. בן שמונה עשרה ומספר חודשים היה דודי בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב"ט. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות, אליהן היה קשור כחבר, קרן ועדית. כאשר נזכרים בדודי בני משפחתו וחבריו, עולה מול עיניהם תמונתו בשעת בוקר מוקדמת, אפילו בזמן הזריחה, בים, גולש בין הגלים. שם באו לידי ביטוי כל תכונותיו היפות ושם אהב להיות יותר מכל.
