בנם הבכור של ליאורה ויעקב, אח לרועי, יובל ורעות. נולד ביום י"ח בניסן תשמ"ב (11.4.1982) ביישוב קדרים שבצפון הארץ למשפחת חקלאים ממושב נעמה שבבקעת הירדן. בהיותו בן חודש, עברה המשפחה להתגורר בנעמה. גיא ינק מילדות את האהבה לארץ ולאדמה והיה בן מושב בכל רמ"ח אבריו. טיולים לרוחבה של הארץ, רכיבת אופניים אתגרית, סקי, נגינה בגיטרה ושירה היו כל עולמו. גיא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גפנים" שבבקעת הירדן והמשיכם בבית-הספר התיכון "בויאר" שבירושלים, שם התגורר בפנימייה. בנובמבר 2000 התגייס גיא לצה"ל ושירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל במסלול בני משקים. תקופות ארוכות של שירותו עשה בגזרות שכם, חברון וג'נין. לאחר שחרורו התקבל לקורס אחיד של רשות שדות התעופה ועבד כאיש ביטחון במעבר הגבול "נהר הירדן" שבבית שאן. בסיום עבודתו שם יצא עם חברו הטוב דודו לטיול לא שגרתי לסין ולמונגוליה ובאמתחתו הגיטרה וספר שירי ארץ ישראל. לשלב השני של הטיול הצטרפה חברתו לחיים ליהי, והשניים טיילו בהודו. בטיול התגבשו אצל בני הזוג הכוונה והרצון לחזור לארץ, להינשא ולהתגורר בדירת בנים ממשיכים במשק המשפחתי שבנעמה. "כשהוא היה בהודו", מספרת ליאורה, אמו, "סיפרנו לו במסנג'ר שיש אספת חברים בנושא בנים חוזרים ושאלנו אותו אם לצרף אותו לרשימה. הוא אמר, 'אימא, אני תוך שלושה ימים בבית'. בתוך שלושה ימים הסבנו את המשרד שלי למגורים והכנו להם בית קטן בחצר שלנו. הם חזרו ובמשך כמה ימים ראינו שגיא מתנועע באי-נוחות עד שדיברנו אתו והתברר שהטיול שינה בו משהו וכל מה שהילד שלנו רצה, זה לעבוד אתנו במשק. … הוא הצטרף לעבודה והיה אחראי על תחום הכנת השתילים, שזה חלק חשוב ביותר בגידול תבלינים". גיא שאהב את עבודת החקלאות, התחבר והתמסר אליה בכל לבו. החלטה נוספת שקיבלו גיא וליהי במהלך הטיול הייתה לפתוח בית קפה במושב שיהווה מקום מפגש לצעירי הבקעה. "גיא-לי קפה", הנושא את שמותיהם של גיא וליהי, היה השם שנבחר למקום המצליח שמשך אליו מבקרים מכל בקעת הירדן, ושם זה מקבל היום משמעות סמלית ומיוחדת. גיא הצליח ליהנות מבית הקפה חודשיים בלבד, אך הספיק להנהיג במקום מסורת של "ערב במה פתוחה" שבו אפשר לכל הצעירים המעוניינים בכך, לבטא את כישרונם, לשיר ולנגן. אך גיא לא הסתפק בכך. כמי שהנתינה והדאגה לאחרים היו חלק מאישיותו, ביקש להצטרף ליחידת ההצלה "מגילות ים המלח" – יחידת הצלה הפועלת במדבר יהודה והמתמחה באיתור ובחילוץ מטיילים שאבדו, והספיק להשתתף בשני חילוצים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התייצב גיא ללא היסוס מתוך הבנה ברורה שזוהי מלחמה על הבית – מלחמה על עצם קיומנו. ב-30.7.2006 גויס לשירות מילואים ב"צו 8", ועלה ללבנון עם גדודו – גדוד חי"ר. ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, נפל גיא בקרב בכפר עייתה א-שעב. גיא השתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ועל שלוחותיו. טיל נגד טנקים שירה החיזבאללה פגע בעמדה ששהה בה, וגיא נהרג במקום. במהלך הקרב נפלו גם חברו הטוב רב-סמל (מיל') יניב שיינברום, סגן (מיל') אליאל בן-יהודה ורב-סמל (מיל') אלעד רם. גיא, בן עשרים וארבע בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר עם לכתו הורים, אח, שתי אחיות ובת זוגו לחיים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. לבקשת אמו של גיא נתרמו איברים מגופו כדי לסייע בשיפור איכות חייהם של חולים שנזקקים לניתוחי עמוד שדרה או בטיפול בגידולים סרטניים הפוגעים בעצמות. גיא הונצח בפינת זיכרון בבית הקפה שהקים, "גיא-לי קפה". גיא מונצח באתר אינטרנט שכתובתו www.guy-li.com, בו מופיעים סיפור חייו, אלבום תמונות, דברי משפחה וחברים, שירים וקישורים לכתבות, לבלוגים ולאתרי הנצחה נוספים שבהם הוא מוזכר. לזכרו של גיא חוברו שירים רבים. דודתו, רויטל וינשטוק, כתבה את "שיר לגיא" שהלחין יוחאי בלום וביצע גידי גוב: "גזע חסון רק רוח זעף תפיל / כד אם ייפול לרסיסים יישבר / ענן כי ייסע על שמש יאפיל / וחושך ישתרר אז מכל עבר // אז איך ייתכן שנפל פה חסון / ולב הוא שנשבר לרסיסים / ומחנק מתגנב לשמע האסון / וחדרי הלב בכאב מכוסים // עוד לא מובן, הזמן עוד קצר / ייקח עוד זמן רב בוודאי / זמן לתפוס, לקבל, להפנים – איך אפשר / שלא נראה אותך יותר גיא // אבל בית חסון לא תפיל רוח נושבת / ורסיס לרסיס על אופניו דבוק / זהו כוחה של משפחה אוהבת / שתעמוד מול הכאב הנורא בחיבוק". שיר נוסף שכתבה רויטל: כמו דקל שצנחו ענפיו / וגזעו נשמט קדימה / הוא רכן אל מול מנחמיו / בוכה כתינוק בזרועותיה של אימא // והיא כגפן נמוכת קומה / שולחת למעלה ענפים תומכים / אל נערים שזה הגיעו לנחמה / ממאנים להתנחם ובוכים // והתמר, שפל הצמרת / גדוע אשכול תמרים בדמי ימיו / והגפן נקטר ענבים מגרת / על אשכול שלא הספיק לחנוט פרחיו // שניהם יושבים ומבכים / את הנער שיצא אל הקרב / ענפיהם שלובים, לבותיהם שותתים / על מלחמה שממנה לא שב". שיר נוסף לזכרו של גיא נכתב והולחן על ידי נטע מילר שאף ביצעה את השיר עם רעות, אחותו: "חלום נרקם בקצב נשימה / שואף אותך, מחיה אותך / הזיכרון הוא לא נרדם / כך הוא יאמר לך כל לילה / אך את לא תדעי / עכשיו הוא למעלה / את שרה לו שיר / פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // שומעת שקט בתוך סערה / הריח אינו מרפה / והתשובה לשאלה לא תימצא בלעדיו / את שרה לו שיר // פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // עכשיו את זאת שהולכת / והוא זה שנשאר / סוגרת את הדלת, בוכה אל תוך הכר / החלום נגמר / עכשיו המציאות שמכה / בפנים עם הדמעות, ימים לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אמא אדמה / לא נשכח את פרח המדבר / ונשיר לו שיר…". באזכרה שהתקיימה במלאות שלושים יום לנפילתו של גיא, נשא דברים יובל, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד: "… גיבור, אהבת את המדינה, האמנת בדרך, יצאת למלחמה בתחושת שליחות לאור החינוך שעליו גדלת, אזרחים כמוך נדיר למצוא היום. לוחם אמיץ שכמוך, אדם וחייל מיוחד כמו שהיית, אני מאחל לכל מפקד. ביום שנכנסנו ללבנון, הלכת למ"פ לבקש להיות בקו הראשון. כן, אני מודה, הרגשתי ביטחון שהיית אתי, הייתי בטוח שאם אתה נמצא, אני יכול להניח את הראש, אני יכול לישון בשקט שאתה ער. אבל עכשיו, לפני שאני הולך לישון, אני רואה אותך בעיניי, אני זוכר אותך, אני רואה אותך ברגע ההוא הנורא ואין לי יותר ביטחון. … בשם הרעות הזו שהלכנו בשמה יחד אנחנו נהיה חזקים. בשם הרעות הזאת, אנחנו נזכור אותך תמיד. לא נשכח את אומץ הלב, את תחושת השליחות, את האהבה, את האמונה בדרך". כתב אלעד: "חאסון, עברו כבר שלושים יום, ואני עדיין מקווה בתוכי כל יום מחדש, שאולי נתעורר פתאום כולנו מהסיוט הנורא הזה ושנחזור למה שהיה פעם. … חאסון, אחרי כל מה שעשינו ביחד בסדיר ובמילואים, כל הצחוקים הבלתי פוסקים, החיקויים, הסיפורים שרק אתה יכול לספר תוך כדי תיאורים שמאפיינים רק אותך. ואיך שאתה נסחף עם הסיפור ומוסר מלא פרטים שבטח לא היו רק כדי שהסיפור יהיה יותר מצחיק. וכמובן שיחות הנפש שנמשכו שעות שבהן דיברנו על כל דבר אפשרי. … אני רוצה להגיד תודה להורים שלך ליאורה ויעקב ולכל המשפחה והחברים, שגידלו אותך ויצרו דבר כל כך מדהים. ולך חאסון, תודה ענקית על שנתת לי להיות חלק בחיים שלך ולימדת אותי המון והשארת בי כל כך הרבה זיכרונות ורגעים מדהימים שחלקנו ביחד במשך השנים. … אוהב אותך מאוד ומתגעגע". בטקס יום הזיכרון תשס"ז שהתקיים במושב נעמה, הספידה האם את בנה: "… בן יקר, פרח המדבר שלנו, גזע חסון אמיתי. אנחנו קמים בבוקר ומחכים לפתיחת הדלת שלך, מחכים לראות ולנגב את הבוץ שהכנסת כשחזרת מהחממות, מתגעגעים לוויכוחים על הריסוסים בחממה, מתגעגעים למשפט 'אימא, אני צריך אוטו ליום שישי, נוסעים למנרה', מתגעגעים לסימני גלגלי האופניים על הקיר בכניסה, מתגעגעים לראות אותך בבית, בקפה עם ליקוש, מתגעגעים לילד שבך, מתגעגעים לנגינת הגיטרה שלך, מתגעגעים לתמונות הסקי שלך ושל רועי, מתגעגעים לשמוע אותך קורא לאבא ולו פעם אחת נוספת 'אבוק'. גיאה, לא יכולנו לחנך אתכם הילדים אחרת. אהבת את הבית שלך בנעמה, אהבת את חבריך ואהבת את המדינה הזו ואף שילמת על כך בחייך. גיא, אני בטוחה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ורואה את הגן החדש ואת כל העומדים בו שבאו להיות עמנו בערב זה. אני בטוחה שאתה חש את כאב כולם. … דע לך, בן, עם כל הכאב נמשיך הלאה, נזכור את חיוכך ולא נאכזב אותך. נוח בשלום על משכבך בן יקר". במלאות שנה למלחמת לבנון השנייה כתבה האם שיר לזכרו של בנה: "רק עוד שעה / בה אוכל ללטף את פניך גיא / לחבק עד כלות הנשמה / להגיד כמה אוהבת – עד שתאמר די / ולהריח אותך באותה הנשימה / רק עוד שעה / שבה אבא ואתה בחיבוק גברים / תיפרדו בדממה דקה / אבא מאופק, לא מרבה במילים / יבטא כך אהבה עמוקה / רק עוד שעה / לשיחה על חממות בלי להסס / אני מחכה לעצותיך כל כך / מה לשתול, מה לגדל, מה לרסס / גיא שלנו שהפך לחקלאי משובח / רק עוד שעה / של הזדמנות להיפרד מרועי, רעות ויובל / אחים אוהבים לאח יקר / לשבת מחובקים, סופרים זמן שיאזל / ושואלים דעתך על השיר בכיכר / רק עוד שעה / להיפרד מליקוש אהובת לבך / לה אנו דואגים מכל הלב / כל מילה שביקשת – למעשה הפכה / מערבבת לב כואב ואוהב / רק עוד שעה / לקבל הוראות אחרונות לקפה / ומה דעתך על הפרגולה והצל / לשמוע אותך מתלהב – זה יפה / כשידך על מותנך והמכנס נופל / רק עוד שעה / בה נבטיח שנמשיך לחיות / למרות הכאב שאת הלב חתך / ננצל כל דקה אתך להיות / ולהבטיח אהוב, שלעולם לא נשכח". גיא הונצח עם חללים נוספים של מלחמת לבנון השנייה במסע רכיבה על אופני הרים בשביל "חוצה ישראל" שארגן אתר האינטרנט "דבוקה – טבע של רוכבים". המסע שהחל בראש הנקרה באוקטובר 2007 עתיד, במהלך שנת 2008, להגיע עד אילת. מטרתו של המסע היא ליצור מפגש ייחודי בין שכבות שונות בציבור הישראלי ולהביע הזדהות עם המשפחות השכולות.
