בן רימה ובוריס. נולד ביום י"א בטבת תשל"ח (21.12.1977) בכרמיאל. אח צעיר לאילנה, אחריו נולד אחיו ליאור. למד בבית הספר היסודי 'פלמ"ח' ובחטיבת-הביניים 'הורביץ', והמשיך לתיכון 'מגדים' בכרמיאל, בו סיים בהצטיינות את המגמה הביו- טכנולוגית. זאב גדל והיה לנער יפה תואר, שקט וחכם, עם חיוך ביישני ועצב בעיניים. היה עצמאי ואחראי מאוד, אהב לשבת וללמוד ולעתים ההורים היו צריכים ממש להכריח אותו לעשות הפסקה מלימודיו, ולצאת לשחק עם החברים. בכל אסיפת הורים זכו הוריו לשמוע רק שבחים על זאב, כתלמיד וכחבר. לזאב היו חברים רבים, שידעו שאפשר לסמוך עליו ועל עזרתו בכל עת ולכל צורך. היה קשור מאוד לבני משפחתו, ובייחוד לאחותו אילנה, הבוגרת ממנו בשנה. סיפרה אילנה: "גדלנו כמו זוג תאומים ואפילו במראה היינו דומים… כמו כל האחים גם אנחנו היינו רבים כחתול ועכבר, אך גם החברים הכי טובים… עם התבגרותך הפכת להיות החתיך של המשפחה. בחתונה שלי כל המוזמנים חשבו שאתה דוגמן, שהבאתי במיוחד כדי לסדר אותם במקומות הישיבה…" בחודש יולי 1996 התגייס זאב לצה"ל. למרות מחלת אמו לא ביקש לשרת קרוב לבית, אלא למלא את חובתו למדינה שאהב ולשרת כחייל קרבי. זאב שובץ ל'גולני', עבר קורס חובשים קרביים ושירת שירות מלא כחובש, בעיקר באזורי לבנון ועזה. לאחר שחרורו מצה"ל החל זאב לעבוד במפעל שבו עבד אביו, ובמקביל למד והתכונן למבחן פסיכומטרי וללימודים אקדמיים. לאחר שעבר את המבחן הפסיכומטרי בציון גבוה החל, בשנת 2000, ללמוד במכללת 'אורט בראודה' בכרמיאל, במחלקת ביו-טכנולוגיה. גם במכללה היה בין המצטיינים, ותיכנן להמשיך ללימודי רפואה. במקביל ללימודיו עבד זאב בעבודות שונות, כפועל, כמאבטח ועוד, כדי לממן את מחייתו ואת הלימודים. זאב נהג לכתוב שירים, שירי אהבה ועצב, שחלקם נתגלו רק לאחר מותו. בשיר 'כאב בנפש' כתב: "המלים לא יוצאות מגרוני, הנר כבר כבה, הנפש כבר לא יודעת מרגוע, הראש מסתחרר מסביב,/ כל העולם נראה קצת אחרת, בלי טיפה של תקווה לעתיד./ אני יודע שכולם עוד ילכו, אבל עכשיו, מה יקרה עכשיו/? הנפש שואלת משאל, הנפש בוכה מבפנים, הנפש מחפשת מרגוע,/המלים לא יוצאות מגרוני, כדי לבטא אולי במעט, במעט את הכאב הנורא, שהנפש לא יודעת, לא יודעת מרגוע." בתחילת חודש אפריל 2002, עם תחילת מבצע 'חומת מגן', גויס זאב בצו 8 לשירות מילואים באזור בית לחם. ביום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) נפל זאב בפיגוע חבלני בצומת יגור. באותו בוקר סיים חופשה קצרה, שהקדיש ללימודים, וכיוון שבמקום שבו שירת אירעו גניבות מרכב, החליט לחזור ליחידה באוטובוס ולא ברכבו הפרטי. הוא הגיע לתחנת הצ'ק-פוסט, ועלה לאוטובוס אגד בקו 960, הנוסע לירושלים. כעבור דקות אחדות של נסיעה, בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל-מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ. שמונה אנשים נהרגו בפיגוע, ביניהם זאב, שישב בקדמת האוטובוס, סמוך למחבל. איתו נהרגו: רס"ר שמשון סתלקול, רס"ל שלומי בן חיים, רס"ל ניר דניאלי, סמל מיכאל ווייסמן, רש"ט קרן פרנקו, רש"ט נועה שלמה והאזרח אבינועם אלפיה. בן עשרים-וארבע היה זאב בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. גליון 'מכללתון' של מכללת 'אורט בראודה' הוקדש לזיכרו של זאב, תלמיד המכללה. כתבה מיכל מעוז, ממנהלי המכללה: "זאב, הכרתי אותך לאחר מותך ויש בי תחושה קשה של החמצה. החמצתי להכיר איש צעיר, יפה תואר, עם נפש יפה אף יותר. החמצתי לנהל שיחה עם אדם מוכשר וחכם. החמצתי להעניק לך מלגת הצטיינות, ובעוד ארבע שנים החמצתי ללחוץ את ידך כמצטיין המחלקה בטקס הסיום של התואר. החמצנו כולנו איש מדע, בעל נתונים להצלחה כבירה." צחית ונורית, חברות ילדות: "אתה בחור מקסים שאת כולנו תמיד הדהים. עמלת קשות כדי להשיג את מבוקשך, עם חלומות רבים ושאיפות גדולות. אי אפשר להגדיר במלים את טוב לבך ואת התמימות שבך. בן-אדם יקר שלכולם תמיד עזר… זאב, לא משנה מה – תמיד היית לצידנו, גם בטוב וגם ברע. אנו מתגעגעות אליך יותר ויותר, אז מדוע אלינו אינך חוזר?" רבקה, חברה ללימודים: "כבר בחודשים ספורים הוקסמנו מנועם הליכותיך, מנכונותך לעזור ולתמוך בחברים, מהרצינות והחריצות שלך בלימודים… זאב, לא נשכח את הבייבי- פייס המיוחדים שלך. לא נשכח את החיוך שובה הלב, לא נשכח את העדינות והנימוסים. לא, לא נשכח אותך לעולם. תודה לך נסיך קטן, על שהותרת לנו שי, זיכרון של בן, אח, רע, וסטודנט. שושנה אחת ויחידה, שושנה שאינה דומה לאחרת."
