בן תמרה ואיזרו (עזרא). נולד ביום כ"ט בתשרי תשמ"ד (6.10.1983) ברוסיה, ברית המועצות לשעבר. אח לדניאל, ויטלי ועופרה. את שמו, שנדה, קיבל על שם סבו מצד אביו. בשנת 1987, כשהיה בן שלוש, עלה ארצה עם משפחתו, והם התמקמו בפרדס חנה. שי היה ילד יפהפה והכול התפעלו ממראהו. ב"גן פרחים" שבו ביקר, היה שי "כוכב" הגן, נהנה מאהבת הגננות ותמיד קיבל תפקידים במסיבות החברתיות. את ראשית לימודיו עשה שי בבית הספר היסודי "שילה" שבפרדס חנה. הוא זכור כילד ביישן, שקט ונחבא אל הכלים, ועם זאת, מאחר שהקרין אור גדול, חום ואהבה, היה אהוב על כולם וזכה לפופולריות רבה בקרב החברים והמורים. גם כאן כיכב בתפקידים הראשיים בהצגות שהעלה בית הספר והיה למושא הערצה. בסיום כיתה ה' עבר שי לפנימיית בית הספר היסודי "נווה הדר" שבנתניה, שם התגלתה אהבתו לכדורגל. שי תמיד נמשך לספורט והצטיין בענפי ספורט שונים, אך כדורגל, התברר, היה בראש הסולם. שי בלט ככדורגלן מחונן, שיחק בקבוצות "מכבי נתניה" ו"בית"ר טובו נתניה", והחל לקטוף מדליות וגביעים. בנתניה גם גילה את הים והתאהב בו – אהבה גדולה וגורלית. הוא אהב לטייל, והרבה לצאת לטיולים מסוגים שונים. בתום לימודיו ב"נווה הדר" כתבו על שי מוריו: "תלמיד ממושמע שעובד לתפארת. תרגילים בחשבון מלוא המחברת. שחקן כדורגל בלתי נלאה, בעתיד את שמו במדור ספורט נראה. עיניים תכולות וחיוך של מלאך, אך היזהרו לכם שלא תיפלו בפח…" שי בחר להמשיך את לימודיו בכפר הנוער "יוהנה ז'בוטינסקי" שבבאר יעקב, שם למד עיצוב גרפי ואמנות. הוא התחבר מאוד למקצוע, גילה כישרון אמנותי, ופיתח תחביב חדש: אמנות שימושית ועיצוב חזותי. גם בשנים שבהן בילה בכפר הנוער לא הזניח את תחום הכדורגל, והמשיך לשחק ולהצליח. כאוהד "שרוף" של קבוצת "מכבי תל-אביב" בכדורגל, נהג להתקשט בצעיפים ובדגלים, הגיע למגרשים לצפות במשחקים, ואף זכה להצטלם עם שחקני הקבוצה. שי היה נער יפה תואר, מלא שמחת חיים, אהוב הבנות, ובכל מקום שהגיע אליו, הופנו אליו מבטים. בשעות הפנאי, פרט לכדורגל, אהב לצפות בטלוויזיה, לבלות עם חברים, לקרוא את מדור הספורט בעיתון וללכת לים. את לימודיו סיים בהישגים נאים ועם תעודה טכנולוגית. מאז ומעולם היה חלומו של שי לשרת ב"משמר הגבול", וכשהגשים חלום זה היה מאושר. שי התגייס לצה"ל ב-8.8.2002, הוצב במג"ב, והחל טירונות. לאחר הטירונות צורף ליחידת "איו"ש חליף" ושירת כלוחם מג"ב בחברון. הוא היה מסור לתפקידו, אהוד על חבריו ועל מפקדיו, וגאה בתרומתו. החברים מספרים על שי כי היה חבר אמיתי שאהב לעזור, ותמיד אפשר היה לסמוך עליו. במהלך שירותו, זכה שי בתעודת הוקרה על תפיסת אקדחים ותחמושת במהלך פעילות מבצעית. לכל אורך השנים היה שי קשור מאוד למשפחתו. קשר מיוחד היה לו עם אמו, והיחסים ביניהם היו קרובים מאוד. בכל פעם שחזר הביתה מהצבא, הייתה אמו מכינה לו את המאכלים האהובים עליו, ומפנקת אותו. גם עם אחיותיו, דניאל ועופרה, ניהל שי מערכת יחסים קרובה, וכשנולדה בתה הבכורה של דניאל, לוטן, ושי הפך לדוד, לא ידע אושרו גבול. מספרת דניאל: "כשנולדה בתי הבכורה שי כל כך שמח והיה מאושר עד כדי כך שהלך לכל החנויות וקנה כל מה שעלה בידו – מכל טוב – מביגוד וצעצועים ועד מתוקים, והביא לאחייניתו לוטן שהפכה אותו לדוד. בכל פעם שהיה חוזר לחופשה מהצבא היה מתייצב אצלי בבית עם המדים, לראות את לוטן." שי עמד להשלים שלוש שנות שירות סדיר. מועד שחרורו קרב והלך ופניו כבר היו נשואות קדימה – לעבר הטיול המיוחל בחו"ל. משחזרת דניאל: "שבוע לפני מותו התחתן חברו. שי כל כך התרגש בשביל החבר, וליוויתי אותו לחנות לקנות בגדים לחתונה. כל ערב החתונה הוא לא הפסיק לרקוד, ליהנות, לשמוח ולחייך. כמה ימים לפני שחרורו מהצבא הגיע הביתה לחופשה, התיישב בסלון ונאנח כאילו משהו עובר עליו. שאלתי אותו אם מציק לו משהו והוא אמר 'סתם, משהו שקרה לי היום. זה יעבור.'?" חברו של שי, החתן הטרי, דחק בו כי יבוא איתו לים. שי היה עייף, אך התרצה, לקח מגבת, והשניים נסעו לים. כאן, במקום ששי אהב כל כך, אירע האסון. שי טבע בים ונכנס למצב של תרדמת עמוקה. קרוב לשנתיים שכב שי על מיטת חוליו כשבני משפחתו נמצאים מסביבו, מטפלים בו במסירות, מייחלים ומצפים כי יתעורר. בתום שנתיים קשות מנשוא, ביום כ"ח באדר תשס"ז (18.3.2007), נדם ליבו של שי והוא בן עשרים וארבע. סמל-ראשון שי שנדה חנוכייב הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבפרדס חנה-כרכור. הותיר הורים, שתי אחיות ואח. על קברו ספדה לו עופרה, אחותו: "שי, אח אהוב שלי. לפני שנה ותשעה חודשים קיבלתי את הבשורה הכי מרה בחיים שלי. היית בחופשת שחרור, שבוע לפני השחרור מצה"ל. ישבנו כל המשפחה יחד בסלון, ואמרת שכשתשתחרר תיסע לאילת. היו לך תכניות, תכננת עתיד, הכרת בחורה טובה וכל העתיד היה לפניך. אבל כל החלומות טבעו יחד איתך בים האכזר. המכה הכי גדולה של המשפחה, לראות אותך שוכב חסר אונים וללא הכרה, ללא החיוך, ללא המבט בעיניים היפות שלך. לא רציתי בכלל להאמין שזה אתה, אחי היפה והיקר. אתה יודע שבשבילי אתה היית הכול – תמיד דאגת לי, גוננת עליי ולא נתת לי לכאוב אף פעם, והפעם לא יכולת לעזור לי. היית בשבילי אח גדול, תומך ומקשיב, ודווקא בתקופה האחרונה, שכל כך התקרבנו וכל כך הזדקקתי לך, הלכת מאיתנו ושברת את ליבנו. שי שלנו, אתה היית האור של המשפחה, הילד האהוב של אימא. היו בך תכונות כל כך טובות, ילד שקט, עדין, אוהב, שלא פגע באחרים. לאורך כל התקופה לא משנו ממיטתך, אבא ואימא טיפלו בך במסירות אין קץ. צרבתי בשבילך את כל השירים שאתה הכי אוהב והשמענו לך אותם. אפילו הקלטנו את עצמנו בתקווה שהקולות שלנו יעירו אותך ותחזור אלינו. … תזכור תמיד כמה אהבתי אותך ותשמור מלמעלה על אימא ואבא, ועלינו, האחים שלך. תן לנו את הכוח להתמודד עם החלל הגדול שהשארת במותך. אומרים שמים זה סימן לחיים, אך במקרה שלך המים הביאו למותך. אני מקווה שטוב לך שם למעלה… הגעגועים תמיד בלב ודמותך לעולם לא תיעלם." דניאל, אחותו הגדולה של שי, החלה לכתוב דברים לזכרו, אך לא הצליחה להשלימם: "זהו, נגמר פרק זה בחיי, הסתיים והלך, ונסגר מעגל של ילדות ובגרות עליזה. פרידה היא תמיד קשה… אני מקווה כי ידעתי לנצל את הזמן איתך נכון ושהצלחתי ללמוד ולהפנים את התנהגותך המרהיבה. עומדת אני ברגע הפרידה ברגשות מעורבים. אני נשארת כאן, דואגת, ומקווה שגם במקום שבו אתה נמצא…" בעיזבונו של שי נותרו מדליות רבות וגביעים שזכה בהם בתחרויות הכדורגל שהשתתף בהן, וכן תעודות הצטיינות בענפי ספורט שונים
