בן ורד ויעקב. נולד ביום י"ז בטבת תשל"ט (16.1.1979) בתל אביב, אח לניר. אורן גדל בתוכנית ל' בצפון תל אביב ולמד בבית-הספר היסודי 'ארן'. לקראת תום לימודיו בבית-הספר היסודי, עבר עם משפחתו לרמת אביב, ולמד ב'גימנסיה הרצליה' בחטיבת-הביניים ובתיכון. בקיץ 1997 סיים את לימודיו במגמה הריאלית עם ציוני בגרות גבוהים במיוחד, בעיקר במקצועות הריאליים. אורן היה נער מקסים, מלא מרץ, שמחת חיים ושובבות נעורים כובשת. הוא ניחן באופטימיות ובחוש הומור, וכשצריך ידע גם להיות רציני, רגיש, שקט וקשוב. הוא אהב מאוד לטייל ולהכיר חבלי ארץ חדשים, והרבה לטייל עם המשפחה בארץ ובמדינות רבות באירופה ובאמריקה. מילדותו בלט אורן בגובהו מעל חבריו ובני גילו, ועם נתונים אלה לא פלא שהוא נתפס בכל מאודו למשחק הכדורסל. תחום ספורטיבי זה העסיקו ברציפות מהילדות ועד תום הגימנסיה. אורן שיחק בנבחרות הילדים והנוער של 'מכבי תל אביב', שיחק שנה בנבחרת הנוער של 'הפועל תל אביב' ושיחק בנבחרת של 'גימנסיה הרצליה'. אורן הגיע להישגים רבים עם הקבוצות ששיחק בהן, כולל אליפויות הליגה וזכייה במשחקי הגביע. רק בכיתה י"ב האט את קצב העיסוק בספורט, כדי להשקיע בלימודים ובבגרויות. בחודש אוגוסט 1997 התגייס אורן לצה"ל, התנדב למסלול יעודי לקצונה של חיל-הקשר ובמרס 1999 הוסמך כקצין קשר. במהלך השירות קשר אורן קשר חברי הדוק וחם מאוד עם קליה, חברתו לכיתה מהגימנסיה, ששירתה איתו באותו בסיס. חברות אמיצה זו, שהעמיקה והתעצמה עם הזמן, תרמה לעובדה שבמהלך שנתו האחרונה היה אורן אדם מאושר, מרוצה ומאוהב עד מעל לראשו. בתום קורס הקצינים הוצב אורן לתפקיד קצין קשר בחיל-המודיעין, תפקיד שאורן שש לקבלו והחל למלאו במרץ, בהתלהבות ובמסירות רבה מאוד. ביום י' בתמוז תשנ"ט (24.6.1999) נקטף אורן בשחר עלומיו והוא בן עשרים שנה, חמישה חודשים ושמונה ימים בלבד. אורן הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה אורן לדרגת סגן. מתוך דברים שכתב אביו במלאות שלושים למותו: "…היית לנו בן מקסים, מוכשר ומקור לגאווה. במהלך לימודיך שמענו עליך רק מחמאות ומלים טובות. הישגיך בתחום הספורטיבי הרקיעו לשחקים. אורן, בשבילנו היית ותישאר תמיד – הגדול מכולם… חסרה לנו נוכחותך וחברותך הכובשת והשוקקת חיים, חסרות לנו התפרצויות השמחה שלך, ההומור הבריא שלך, הבדיחות, חידודי הלשון ואמרות השפר שלך, חסרים לנו החיבוקים החזקים והחמים שלך, העיניים השוחקות והמבט האוהב והמלטף…" מתוך דברים שכתבה אמו: "… נהנינו מכל שעה איתך, מכל יום,/ אך למה נלקחת מאיתנו פתאום/? נלקחת, אך אתה איתנו תמיד/ במחשבה ובלב, היום ובעתיד/ בן מסור, אח יקר, חבר וידיד.// ואני יושבת וחושבת ונזכרת/ בימים טובים, בתקופה נהדרת,/ איך מילד חמד הפכת לנער לתפארת/ גבוה, שופע חיים וחסון/ טוב לב ונבון.// … בחלום כמו בהקיץ/ אתה סביבך אור מפיץ/ ולאורך נלך ונמשיך הלאה/ כי אנו יודעים שאתה שומר עלינו מלמעלה". אחיו ניר כותב ביום השנה למותו: "אתה מהווה מושא למחשבותי וגעגועי בכל רגע. לא אשכח את איתנותך, החיוך וחוש ההומור שלך, השנינות והחוכמה, שכל פעם הוקסמתי מחדש מחריפותם ועוצמתם. מאז ומתמיד הייתי גאה בך, במוצא פיך, במעשיך והליכותיך, וגאווה זו אשא בליבי לנצח. העברת ושידרת לי מסר של שלווה וקור רוח, יחד עם פקחות ושובבות, שלוו בהצלחה ואושר רבים". סבתא פנינה כותבת: "עבורנו היית עדיין ילדון, ילדון שהוא משכמו ומעלה בכל המובנים… הילדון הקטן, המצטיין והמבריק של המשפחה… כשקליה שלך המתוקה והמקסימה, שיחד איתה חווית אהבה מופלאה, זעקה בכאב קורע לב: "אורן חזור אלי!!!", היא ביטאה בכך את תחושת כולנו." מתוך דברי הדוד יגאל: "…אורן, נשארו לנו רק זיכרונות טובים מהזמן הקצר שהיית במחיצתנו, תמיד תישאר אצלנו בזיכרון: חייכן, גבוה, טוב-לב ומעל הכל תמים (שלם)…" דודתו ניצה כותבת: "…בכל פעם שנפגשנו ראיתי אותך גדול יותר, בוגר יותר, תמיד עם חיוך שובה-לב ומבויש משהו. הפכת לבוגר צעיר, יפה, מלבב ומבטיח, עד אשר נקטפת באחת." מתוך דברים שכתב אביו במלאות שלוש שנים למותו: "אורן, את המנגינה היפה והנעימה שלך אי-אפשר להפסיק, אנו שומעים אותה בכל עת ובכל מקום, יש בה אקורדים עצובים לצד אקורדים שמחים. היא מרוממת את רוחנו ובד בבד מדכדכת אותה. את המנגינה הזו אורן, אי-אפשר להפסיק ולעולם לא נפסיק." הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, כותב: "אורן תואר על-ידי מפקדיו כקצין רציני ובעל רמה אישית גבוהה, שביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, תוך הפגנת מקצועיות רבה. אורן בלט בחריצותו ובמסירותו וזכה לאהדה והערכה בקרב מפקדיו ופקודיו כאחד." מפקד היחידה שאורן שירת בה, סא"ל עמוס, כתב למשפחה: "בתקופה הקצרה שבה שירת ביחידה גילה אורן תושייה רבה ויכולת גבוהה, ורקם מערכת יחסים מיוחדת במינה עם הסובבים אותו, תוך גילוי רגישות לצורכיהם. אורן היה קצין חרוץ ומסור, אשר נכון היה לו עתיד מזהיר בצבא. הפגין תמיד משמעת עצמית, עורר מוטיבציה גבוהה בקרב חייליו ועודדם ליציאה לקצונה וחתימה לשירות קבע." רנ"ג אריה כותב: "אורן, כמה קשה וכואב לכתוב על קצין תמיר, גבוה, יפה, חייכן וביישן, אשר נקטף מאיתנו בחטף… המקצועיות וחדוות החיים לצד הרצינות והפדנטיות שניחנת בהם, הועידו לך עתיד מזהיר הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי." מפקדו דודו סיפר: "אורן שירת תחת פיקודי תקופה קצרה מאוד, אבל תקופה זו הספיקה על-מנת לראות את המיוחדות שבו. הוא נכנס לעבודה במוטיבציה מרובה וביצע דברים רבים בתחום הקשר, והכל בשקט האופייני לו. ההצלחה הגדולה שלו היתה בטיפול בחיילים שתחת פיקודו, שבמהירות מפתיעה התחבר אליהם ובמסירותו הרבה טיפל בבעיות הקשות והרבות שלהם, שגם אדם מבוגר מתקשה בהן עקב מורכבותן, כמו בעיות שבין הורים לילדים וכן בעיות כלכליות קשות… השתלבותו המהירה והטובה הפכה אותו לאחד מהמובילים מבחינה פיקודית וחברתית ביחידה." עומר, חברו למסלול הקצונה, כותב: "…אני מקווה שאיפה שאתה נמצא עכשיו אתה יכול לראות אותנו מפני שאז תבין כמה אוהבים אותך פה כולם… אני ממאן לראות בקברך את קבר אורן ידידי, אלא קבר אחים – קבר בו כולנו קברנו משהו מעצמנו שיישאר טמון באדמה לעולמי עולמים…" עמנואל, חבר אחר למסלול, מספר: "תמיד אזכור את הרצינות והחוכמה של חברי אורן, בד בבד עם הציניות ובדיחות הדעת שלו, תכונות אשר הובילו להרבה רגעים יפים, מרגשים ומבדחים לאורך כל המסלול, רגעים שבהם רוכשים חברי אמת שבגללם כדאי להעביר את המסלול." חזי, חבר שהתלבט אם להיות קצין, סיפר: "אורן דיבר איתי על האחריות שיש לך בתור קצין, על זה שיש לך חיילים שאתה צריך לדאוג להם ועל העבודה שאתה ורק אתה אחראי לכך שהיא תתבצע. לאחר שיחה זו הסתכלתי על הקצונה כעל משהו אחר… יש אנשים בודדים שמשפיעים ושישפיעו על החיים שלי עד סופם, אורן הוא אחד מהם." עידן, חברו למסלול הצבאי, כותב: "שנה ושמונה חודשים היינו ביחד, 'מסלול' קוראים לזה, אבל בשבילנו זה היה משפחה. ובמשפחה הזו אורן, היית האח הגדול שלנו (בכל המובנים)… אתה אורן, היית מהמיוחדים שבמסלול, מסוג האנשים שהגדירו אותם כ'נכס למסלול'. אדם שתמיד יכולתי להתייעץ איתו על כל דבר שישב לי על הלב, בכל דבר היית תמיד משלב את חוש ההומור המיוחד שלך, את הרצון לעזור ולתת מעצמך. היית צריך לראות, אורן, כמה אנשים אהבו אותך, והגיעו לחלוק לך כבוד אחרון." שחר, חברו של אורן מהגימנסיה, כתב לזיכרו: "כלום כבר לא בטוח בימינו/ אז אמרו השורשים יודעי דבר,/ עלה כזה ירוק בהיר חוזר אל העפר/ והענף שתק, הוא לא דיבר/ למרות שידע שבבוקר יצמח לו עלה אחר/ זה לא עוזר…" ציפי הרפז, שהיתה מחנכת ורכזת השכבה ב'גימנסיה הרצליה' כותבת: "יש תלמידים שבולטים בקולם וצעקנותם, אורן היה מאותם ענווים וצנועים שמגלים לאט… לאט… באותם רגעים בהם נדרשת יד עוזרת, בטיול, בפעילות חברתית, כשצריך היה אדם שיתנדב, תמיד יכולת לראות אותו. היה נעים הליכות, בשקט שלו היתה תמיד עוצמה של ידע וחוזק, של עמידה על מה שצריך ומה שנכון. כשאני עוצמת לרגע את עיני אני מעלה בדמיוני שורות-שורות של תלמידים כשאורן יושב שם מאחור, גבוה, בהיר, נאה, כאילו מסתיר משהו, מצניע את קומתו הגבוהה, זו אשר הובילה אותו עם הרבה נחישות להצטיינות במשחקי הכדורסל. הכדורסל והספורט היו כל חייו. בכיתה י"ב אורן צימצם את הפעילות הספורטיבית, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ומרצו ולהתרכז בלימודים, עובדה שבאה לידי ביטוי בציוני הבגרות הגבוהים שלו ובעיקר במקצועות הריאליים, אותם אהב במיוחד." לקראת תחילת תפקידו כקצין קשר גדודי במודיעין, העלה אורן על הכתב את עיקרי 'החזון שלי' ואת קווי הפעולה שינחו אותו בתפקידו כקצין וכמפקד. מתוך רשימותיו: "החזון שלי – הערכים/האמונות/ההנחות המרכזיים שינחו את עבודתי: רעות – עזרה הדדית, גיבוש, אמינות; עבודה – מה לעשות, חייבים לעבוד. "האווירה שהייתי רוצה ליצור בסביבת העבודה שלי: מלבד אווירה של שגרת עבודה שהיא הבסיס, הייתי רוצה שתהיה אווירה שכיף לעבוד איתה, נעימה… לא הייתי רוצה לחוש באווירה אפורה, עוינת, מסוכסכת ומפולגת, אלא אווירת גיבוש שבה כל אחד ייהנה להיות חלק ממחלקת הקשר. "איך נעשה זאת? גיבוי לטעויות שנעשו בתום לב, אבל מי שצריך לקבל בראש, יקבל. כל דבר שמציק לכם, מקצועית, אישית, כל בעיה בבית, ביחידה, איתי, או עם מישהו אחר, אני מבקש שתפנו אלי, כדי שאוכל לטפל בבעיה, אם אוכל ואני מאמין שאוכל. אתם יכולים לראות בי אבא ואמא, שתוכלו לפנות אליו בכל עת ובכל בעיה… אני רוצה שתדעו שאני עומד כאן בתור מפקד שיעשה הכל למענכם בדגש על רווחת הפרט – כוח אדם. המשימה שלנו בגדוד היא חשובה ואנחנו צריכים להבין את זה ואנחנו מחוייבים למטרה זו בעבודה מסורה ואת זה נעשה בצורה כיפית… "אני בדרך כלל עובד עם אנשים בגובה העיניים, ככה אני עובד, בלי דיסטאנס או ריחוק וככה אני רוצה שתהיה האווירה במחלקה, בכיף… אני רוצה שכל מה שנעשה החל מלהחליף פתיל ולנסוע ליום בלאי ולישון 6 שעות בלילה, לעשות מתוך הבנה ולא מתוך פקודה וזה יגרום לאווירה יותר טובה, לדעת מה הייעוד והמטרה ולביצוע יותר טוב ונכון של המשימה… אנחנו נהיה המחלקה הכי טובה בפלוגת המפקדה ובגדוד, ולא סתם עוד מחלקה ואין לי ספק בזה. אנחנו יוצאים לדרך טובה ומוצלחת."
