fbpx
חנוך, אבשלום (אבשי)

חנוך, אבשלום (אבשי)


בן ברוריה ודן, נולד ביום ב' בשבט תש"ך (31.1.1960) בקיבוץ משמרות. את השנים הראשונות בבית-הספר למד אבשלום במשמרות. הוא היה ילד שובב, אוהב ספורט, בעל רצון לנצח תמיד, להיות הכי טוב. אבשלום המשיך את לימודיו בבית-הספר בגבעת-חיים, עשה שנה אחת בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, וסיים את חוק לימודיו בבית-הספר חוף הכרמל בקיבוץ מעגן-מיכאל. אבשלום היה נער חסון, תוסס ומלא שמחת-חיים. בן 9 שנים הוא היה כשהחל להתאמן בג'ודו, ב"מכון גדי" בתל-אביב. במשך 8 השנים שבהן התאמן, היה אבשלום אלוף המכון במשקל שבו התחרה. בהיותו בן 16 שנים הוא הצטרף לנבחרת ישראל בג'ודו. ההתעסקות בענף ספורט זה הקנתה לו שליטה עצמית, כוח סבל, ביטחון עצמי והתמדה, תכונות שבלי ספק עזרו לו במסלול הצבאי הקשה שבו בחר. עם זאת היה אבשלום נער רגיש, אוהב טבע, בעלי-חיים, אהב לעזור לזולת, ישר, בעל מצפון וגם שובב ואוהב מעשי קונדס. וגם טיולים, מחנות, הרפתקאות, רכיבה על סוסים, שירה, פריטה על גיטרה. אבשלום היה בחור יפה-תואר, אהוב על הבנות, וחבר טוב לבנים. בגיל 17 עבר אבשלום קורס צלילה באילת, ואז החליט על יעודו בצבא. אבשי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1979, והתנדב לקומנדו הימי. במשך כשנתיים, הוא עבר אימוני חי"ר בכל הרמות, ולאחריהם אימונים ייחודיים ליחידתו שכללו: שחייה, צלילה, צניחה והפעלת כלי-שיט מסוגים שונים בתנאי לחץ גופני ונפשי קשים ומיוחדים. בכל אלה הוא עמד בהצלחה רבה. כמו כן, עבר אבשלום השתלמות בנושא תת-ימי מיוחד, והצטיין בו ביותר. בתקופת מסלול האימונים המפרך, הוא אף קודם בדרגה והוענקה לו דרגת סמל-ראשון. בסיום הקורס הוסמך אבשלום כלוחם. הוא היה קשור מאוד לקיבוץ. את רוב זמנו הפנוי בחופשותיו מהצבא היה אבשלום מקדיש לעבודה בשדה, ובמיוחד בכותנה. ביום י"ז בכסלו תשמ"א (25.11.1980) נפל סמל-ראשון אבשלום בעת מילוי תפקידו, והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו, קיבוץ משמרות. הוא הניח אחריו הורים, אח ושתי אחיות. במכתב תנחומים ששלח למשפחה, עמד מפקדו על תכונותיו המיוחדות של אבשי כלוחם מן השורה ועל תרומתו ליחידה. ובסיום כתב: "…אנחנו יודעים שאבשי פשוט הלך עד הסוף, בדיוק כמו שאנחנו לימדנו אותו, ובעצם בדיוק כמו שהוא הגיע אלינו, הוא פשוט היה עקשן ולא היה מוכן לוותר…" וחבריו ליחידה הוסיפו: "…ההומור תמיד אפיין את אבשי, ולא קרה שתפסנו אותו בלי בדיחה או הערה…". "… אבשי משול לים. לא מספרים, אלא חיים איתו ולידו. לומדים להבין את הדינמיות הבלתי נפסקת, את הרצון להצליח ועד הסוף. את היכולת לחרוק שיניים ולעמוד במאמצים שלפעמים נראים בלתי ניתנים להשגה. את העדנה והרוך שמסתתרים מאחורי קבוצות השרירים, את ההליכה המתנדנדת ואת אוצר המילים שהיה שייך רק לו. אבשי והים כרתו ברית. מין סיפור אהבה שנגמר כל כך עצוב. ברית נצח". עץ על שמו ולזכרו ניטע ב"יער המגינים".

דילוג לתוכן