fbpx
חן, מילי

חן, מילי


בת תגית ורני. נולדה ביום 18.7.1979 (כ"ג בתמוז תשל"ט). "מילי שלנו נולדה כמתנת יום הולדת לאחותה, נירי," מספרים הוריה. "היא נולדה בדיוק באותו תאריך ובאותה השעה. מאז, כל שנה חגגנו יום הולדת כפול לשתי הבנות." עד גיל שלוש גדלה מילי בקיבוץ רמות מנשה, אז עברה המשפחה ליישוב ספיר בערבה, וכשהיתה בת תשע עברה עם משפחתה למושב פארן הסמוך. מילי למדה בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון האזורי 'שיטים'. היא סיימה את לימודיה בהישגים גבוהים מאוד ונרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, לימודים שהתעתדה להתחיל בתום השירות הצבאי. בילדותה אהבה מילי לשחק משחקי קופסה למיניהם (מונופול, סולמות וחבלים ועוד), לטפל בגינה, לצייר ולצבוע. בתיכון מצאה עניין רב בלימודים, והרבתה לקרוא ספרים. היא קראה ספרים רוחניים, כגון 'האלכימאי' ו'הנבואה השמימית', אך גם רומנים גמעה בהנאה רבה. מתוך היותה איכפתית היא שימשה יו"ר מועצת התלמידים בבית-ספרה בכיתה י"א, והיתה פעילה מאוד בשמירה על זכויות התלמיד. באותה רוח של מעורבות ואיכפתיות היתה חברה בארגון 'גרינפיס' (הירוקים), מנויה על פרסומיו השוטפים והזדהתה עם מטרותיו של הארגון. מילי גם נשאה בארנקה כרטיס תרומת איברים של אד"י, המאפשר להשתמש באיבריה להציל חיים, ונהגה לשכנע אחרים להצטרף גם הם לתרומה זו. "לצערנו," אומרים הוריה, "נודע לנו על האסון באיחור של שעות רבות ולא מימשנו את משאלתה לתרום מאבריה." מילי היתה נערה חריפה ואינטליגנטית, בעלת דעה מגובשת לגבי נושאים רבים. עם זאת היתה קשובה לדעות שונות, ואהבה לחדד את חשיבתה בדילמות קשות. היא גילתה טעם מוזיקלי מגוון ואהבה מאוד להאזין למוזיקה. מילי אהבה חגיגות והפתעות, מסיבות משפחתיות וישיבה בצוותא בערבי שבת. היא אהבה לקנות מתנות לחברים ולמשפחה, והשקיעה בכך תשומת לב רבה – בחרה דפי מכתבים מיוחדים וניסחה ברכות מחורזות ומעוטרות. היא אהבה לקנות נרות ריחניים, ספרונים או בובות קטנות וחמודות. במיוחד אהבה את דמותו של פו הדב, במצעים, במחקים, במחדד, במדבקות ועוד… במהלך חייה הקצרים הספיקה מילי לטייל בחו"ל מספר פעמים. היא היתה בסאמר-סקול באנגליה, בטיול משפחתי באירופה, ובמסגרת משלחת נוער מבית-ספרה ביקרה בפולין. בסוף כיתה י"ב נרקם רומן בינה ובין שחר, בן כיתתה, והיה לסיפור אהבה. התקופה איתו, עד גיוסה לצבא, היתה המאושרת בחייה. הם הרבו לטייל בארץ ובחו"ל, והסבו אושר רב זה לזה. הקשרים שיצרה מילי עם אנשים היו מיוחדים במינם. היא שיתפה תמיד את משפחתה הקרובה בכל העובר עליה. היו לה קשרים הדוקים ומשמעותיים עם כל המשפחה המורחבת, וגם החברים מציינים את יכולת התמיכה שידעה לתת, את העידוד והאהבה שהרעיפה. כל שיחה איתה היתה מאופיינת בהרבה כנות, פתיחות והומור, אך גם במחשבה רצינית וירידה לעומקם של דברים כשצריך. בחודש מרס 1998 התגייסה מילי לצה"ל ושירתה בתל אביב, בחטיבת המחקר בחיל- המודיעין. היא גרה בדירה שכורה בתל אביב ורק בסופי שבוע חזרה לביתה בערבה. את הבדידות העבירה בשיחות טלפון ממושכות עם המשפחה ועם חברה שחר. מספרת אסנת, המפקדת הישירה של מילי: "למדנו להכיר כי היית חיילת בעלת רגישות גדולה, הרבה שכל ישר ואחראית מאוד. בראש ובראשונה, היית אישיות נעימה וחברה טובה. תמיד דאגת למתרחש סביבך, התייחסת באופן אישי וחם לכל חבריך בענף, ודאגת למדור כמעט כמו לבית. את עבודתך ביצעת על הצד הטוב ביותר, ידעת להשקיע, ליזום ולחשוב קדימה. כל משימה שהוטלה עלייך התבצעה ביסודיות ובמהירות רבה, ומקצועיותך היתה ראוייה לכל שבח." ביום 22.7.1999 (ט' באב תשנ"ט) עת עשתה דרכה לקיבוץ נחשולים, שם גרים הסבים שלה, נהרגה מילי בתאונת-דרכים בידי נהג שחצה את פסי הרכבת בשעה שהמחסום הורד והאורות היבהבו. בת עשרים היתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית-העלמין במושב פארן. בהיותה בת 13, במסגרת עבודת שורשים, כתבה מילי בין השאר: "למה בישראל יש הרבה תאונות-דרכים? כבר שאלתם את עצמכם בטח את השאלה הזאת… גם אני… והתשובה היא שלישראלים אין סבלנות. הם לא מוכנים לתת זכות מעבר לאנשים אחרים, כשהם יכולים לתפוס מקום בעצמם. וכשמישהו נותן מעבר ונוהג כחוק – מצפצפים לו ומלחיצים אותו. אנחנו עם אחד! אנחנו לא זרים, אנחנו חברים, בסך הכל ארץ קטנה!" כשהיתה בכיתה י"ב, כתבה מילי חיבור בנושא תאונות-דרכים. בחיבור היא מנתחת את השפעותיהן של תאונות-הדרכים – השפעה נפשית על המעורבים בתאונה, קרוביהם וחבריהם, השפעה כלכלית על המעורבים בתאונה והשפעה כלכלית ודמוגרפית על המדינה. היא מזכירה שבתאונות-דרכים נהרגו יותר אנשים מאשר במלחמות ובפיגועי טרור, ומסכמת: "קיימים עוד היבטים והשפעות נוספות לתאונות-הדרכים, אך בחרתי להזכיר רק חלק מהם במאמר זה, תוך ניסיון להדגיש עד כמה חמורות הן תאונות-הדרכים והשלכותיהן, ועד כמה חשוב להימנע מהן ולהיות אדיבים בכביש, יותר מבכל מקום אחר." בהספד למילי אמרה אורית, המחנכת שלה בתיכון: "סימלת בשבילי את האיזון שנוצר במטוטלת המתנועעת בין שני קטבים: את, האדם החזק אבל גם האדם המרגיש. את, כל- כך החלטית אבל גם שקולה, מקשיבה ובוחנת. חרגת לפעמים, העזת – אבל ידעת לבקש סליחה, דוגרית מאוד, מתחשבת ובוגרת." ארבעה ימים לפני מותה של מילי חגגו בתל אביב היא ואחותה, הוריהן וחבריהן של השתיים את יום הולדתן המשותף. היתה זו הפעם האחרונה שהם ראו את מילי. "מה שקיבלנו ממילי ויישאר איתנו תמיד," אומרים בני המשפחה, "הוא לדעת לאהוב, לדעת לתת, לחייך הרבה, לחבק חזק, לעזור לסביבה, לחשוב. היא חסרה לנו נורא."

כובד על ידי

דילוג לתוכן