בן חגית ומשה. נולד ביום כ"ז בטבת תשמ"ב (22.1.1982) בבאר שבע, אח לדורון ולשני. אריאל גדל בבאר שבע עד גיל שנתיים, אז עברה המשפחה ליישוב הדרומי טנא עומרים. "אריאל מצא את עצמו מהר מאוד," מספרת אמו. "הוא החל להלך בשבילי היישוב עם רעמת תלתלים שאפיינה אותו, וכך כולם הכירו אותו." אריאל, שהקרובים לו כינוהו ארי, למד בבית-הספר היסודי 'פסגות' ובחטיבת-הביניים 'מיתרים' ביישוב מיתר הסמוך, וסיים לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף ז' בבאר שבע. רכזת השכבה בתיכון, מספרת: "אריאל, התמונה שזכורה לנו היא תמונה כל כך אופיינית לך. ילד חייכן, מלא הומור ושמחת חיים, הרוקד בחינניות על הבמה ומעלה חיוך על פני כולם במסיבת סיום י"ב… אריאל ידע לשלב בין לימודים וחברים שאותם אהב ועימם בילה שעות, הן במסגרת בית-הספר והן במסגרת תנועת הצופים. ומה שייחד אותו יותר מכל היה השילוב המיוחד של נטילת אחריות מתוך רצינות, כשהכל מתובל בהומור מיוחד." בתיכון למד אריאל במגמה עיונית והגביר את לימודיו במתמטיקה, בפיסיקה, באנגלית, ובמיוחד בלימודי ארץ-ישראל. במסגרת לימודי ארץ-ישראל הוא הרבה לטייל בארץ תוך לימוד ההיסטוריה ומורשת הקרב של כל אזור, וכן נסע לביקור מטעם בית-הספר במחנות ההשמדה בפולין ומאוד הושפע והתרשם מטיול זה. מגיל צעיר היה אריאל מעורב ופעיל בכל הנעשה בחברה. בתיכון הצטרף לתנועת הצופים ותרם רבות להווי החברתי השבטי, אירגן ערבים מיוחדים, טיולים ומחנות קיץ. בייחוד בלט בפעילותו משך שנתיים רצופות כמנהל מסע הבגרות של תלמידי התיכון. המחזיק בתפקיד זה אחראי על ארגון הטיול של כמאה תלמידים, מתאם הסעות, לינה ואף הרצאות במהלך המסע. חבריו של אריאל מספרים: "חיוך מתגנב מלווה בדמעה, כאשר התמונות רצות במוחנו. תמונות הטיולים והרצון להכיר ולדעת את הארץ הפרושה לרגליך. המורל הגבוה ושמחת החיים שהעברת אלינו – לחבריך ולחניכי הצופים, התנועה אשר היוותה מסגרת שהוסיפה כה רבות לחייך, ואתה הוספת כה הרבה לה. מסעות הבגרות איתך – מפקד המסע, אשר עשית מעל ומעבר למצופה אך עם זאת דאגת שלא להתרברב בכך. כל הרגעים יחד בימי שישי ובמהלך השבוע. וכמובן, מסיבת הסיום של השכבה, כאשר ביצעת את תפקידך סוחף התגובות, הן במהלך החזרות והן בזמן ההופעה, תפקיד שהפתיע והצחיק את כולנו." אריאל אהב מאוד לצפות בסרטים, והקדיש לכך זמן ניכר. בכל הזדמנות צפה בסרט, ניתח אותו ועם הזמן ביטא ידע רב לגבי שחקנים, במאים וכל הקשור בקולנוע. כל מכריו הכירו את אהבתו לקולנוע, ואת שאיפתו להיות במאי. בחודש נובמבר 2000 התגייס אריאל לצה"ל, לפלוגת בני משקים בגדוד הנח"ל המוצנח. מאז ומתמיד הוא רצה להיות חייל קרבי, וכשהבין לפני הגיוס שהפרופיל שלו ירד בשל ליקוי ראייה, עבר ניתוח לתיקון הראייה, העלה פרופיל והגיע לצנחנים. במסגרת השירות הכיר חברים רבים מכל הארץ, בני קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים, והשתלב היטב בקרבם. בשלב מסוים הוצע לו לצאת לקורס חובשים אך הוא סירב כדי להישאר עם חבריו לפלוגה, ותיכנן להתקדם ולצאת לקצונה בהמשך דרכו. ביום הולדתו ה-19 זכה אריאל לצנוח ולענוד כנפי צניחה. ביום ב' בשבט תשס"א (26.1.2001) נפל אריאל בעת מילוי תפקידו והוא בן תשע-עשרה. מפקדו, סא"ל ירון, כותב: "ככל שנוקפות השעות וחולפים הימים, למדים אנו על מעלותיו הרבות, ומתוך כך חסרונו מורגש בכל. אריאל היה חייל חדור מוטיבציה, בעל תוכניות פיקודיות ארוכות טווח, אשר עשה והקריב רבות על-מנת להגיע לבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת הנח"ל, אותה כה אהב." במכתב לבנה, כתבה אמו של אריאל: "ארי, כבר בלידתך קשור היית אלינו בחבל טבורך, חבל שנמשך לאורך 19 שנותיך הקצרות. כשקיבלת את כנפי הצניחה אמרת כי השמים הם הגבול, והנה הגעת אליהם מוקדם מן המצופה. ארי, תמיד אהבת סרטים, אך לצערנו הגיבור כאן אינו יכול לחזור ולכן הפרידה ממך קשה, הורסת, גומרת ומפרקת אותנו לגורמים." אחיו דורון כתב: "כולם יודעים איזה בחור אתה, עלם צעיר שאהב את שבילי ארצנו וגמא אותם תחת רגליו… בחור שאהב את החיים וידע איך לחיות אותם בגדול… ארי, כל מי שהכיר אותך יודע כמה שמח היית וכמה אהוב. כולנו יודעים איזה 'מורעל' היית, איך 'שיפצרת' את הכומתה והדיסקית ו'ביקבקת' את המדים…" מתוך דברים שכתבה אחותו שני: "שם למעלה בשמיים, בין אלפי העננים,/ ישנו גן עדן מיוחד שהוא רק של מלאכים./ שם היה שמור לך, ארי, מקום אחד,/ אך הוא נתפס בידי אותו אחד./ אותו הנער ששמח לצחוק איתנו,/ אותו הנער שכולנו כל כך אהבנו,/ אותו הנער שללא בושה,/ לבש במסיבת הסיום שמלה חשופה,/ והתחיל לרקוד ולשיר, והצחיק שם את כולם./ אותו הנער שבצופים היה/ ולמרות שהצטרף רק בשנת לימודיו האחרונה,/ הוא נתן שם את כל נשמתו,/ בנה, עשה ותרם דברים משלו…" אריאל הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
