חמדני, ערן (הילד)

בן הזקונים של זינת (מלכה) ושלמה. נולד בערב שבת, י"ג בחשוון תשל"ז (5.11.1976) בגבעתיים. "נולדת חולה," מספרת אחותו דגנית, "פרפרת בין חיים למוות ואחרי שהוציאו אותך מן האינקובטור האכילו אותך בעזרת טפטפת, טיפה טיפה, כי לא יכולת אחרת." כשנפרד מבית החולים אמרו הרופאים לאמו "ניסינו הכול. רק חום ואהבה אולי יצילו את בנך." וערן אמנם זכה במנות גדושות של אהבה, ובארבע אימהות שטיפלו בו במסירות – אמו ושלושת אחיותיו. ערן נולד, גדל והתחנך בגבעתיים. שמונה שנים למד בבית הספר היסודי "שמעוני", ואת לימודיו התיכוניים סיים ב"בית הספר להנדסאים" שליד אוניברסיטת תל-אביב, ברמת אביב. ערן שאף לדעת הכול, שאל שאלות והתעניין. "אנחנו הבנו שזה מתוך חוכמה כי לא קיבלת דברים כמובנים מאליהם. חפרת, ביררת, חקרת ממה הם נובעים או כיצד הם מורכבים," משחזרת דגנית. כישרונותיו של ערן באו לביטוי בתחומים רבים – האינטלקטואלי, המוטורי, המכני, החברתי והספורטיבי. מגיל צעיר גילה ערן רוך, רגישות ואהבה לבעלי חיים. חצר הבית הפכה לגן חיות בזעיר אנפין: ערן גידל אוגרים, ארנבות, ציפורים, ואת התוכי המדבר ז'אקו (שלעולם לא דיבר…). בד בבד גילה אהבה מיוחדת למכוניות, ובגיל שנתיים ידע לזהותן, במדויק, ואף לנקוב בשמן. לרגליו של ערן היו מחוברים תמיד שני גלגלים. בילדותו היו האופניים מקור להנאה, לביטוי אישי, ליצירתיות ולייחודיות. תחביב זה מילא את הצורך שלו בתנועתיות, סיפק את סקרנותו, ויצר הזדמנות לקשר עם בוגרים מגילו. העיסוק באופניים אף תרם לפיתוח כושרו המסחרי: ערן היה "אלוף הקומבינות" – קונה אופניים, מפרקם ומרכיבם מחדש כדי לשפר את רמת הביצוע שלהם, ואז מוכר אותם. כרוכב אופניים וכאקרובט הופיע בתכניות הטלוויזיה "גליץ' גלץ'?", "שמיניות באוויר" ו"על גלגלים". הוא נטל חלק בתחרויות ובטיולי אופניים של בוגרים, ובדרך זו נתן ביטוי לאהבת המרחבים, לסקרנות להכיר את הארץ, ולצורך להתחבר גם לחברה הבוגרת מגילו. בבגרותו, היו הרכיבה והאהבה לאופנועים, טרקטורונים ומכוניות למשאת נפש. ערן רכש ידע ניכר ומומחיות מקצועית, וגילה בקיאות והבנה רבה במכוניות. הוא ידע לאתר ליקויים ותקלות, ולתקן אותם במו ידיו. האופנועים והמכוניות הלהיבו את דמיונו, היוו מקור לשיכרון חושים וגרמו לתחושת עוצמה וכוח. ערן אהב את ליטוף הרוח על גופו בעת רכיבה על אופנוע. לדבריו, שיא התענוג בחיים הוא "רכיבה על אופנוע בג'בלאות החול". משימה קבועה שלקח ערן על עצמו הייתה להחליף את המכוניות של בני הבית בחדישות יותר. את תשוקתו ביטא בהתמצאות בכל הדגמים החדשים, בביקור בתערוכות, ובצילום תמונות רבות של מכוניות ייחודיות. ערן היה ספורטאי מצטיין: הוא שיחק כדוריד, השתתף בקביעות במירוץ גבעתיים, ואף הגיע כמה פעמים למקום הראשון. בית ההורים היה לערן משענת, תמיכה ובסיס לאורך כל השנים, והיה מרכז חברתי לו ולחבריו. מכאן שאב את כוחו ואת אהבת החיים שמילאה כל חרך בנפשו. ערן הבן, האח, הנכד, הגיס והדוד האהוב תמיד התעניין ודאג להוריו, לאחיותיו – סיגל, דגנית וטלי, לאחייניותיו – שקד ושגב שאליהן היה מחובר בעבותות, ולכל המשפחה. בהתבגרותו היה לעמוד התווך בתכנון עתיד המשפחה. הוא תכנן לשלב את המשך לימודיו הגבוהים בהנדסה עם הצטרפות לעסק של אביו – "הוא ראה בעסק מקום שאפשר ליצור, לעשות ולהגשים חלומות," סיפר שחר. למעשה, ערן כבר היה מעורה ומעורב היטב בעבודת העסק. ערן היה מלא ניגודים שהשלימו זה את זה. החלטיות, נחישות, רצון על, דבקות במטרה, שאפתנות, יושרה וישירות עד כדי בוטות, פיקחות, רגישות, כנות, טוב לב, התחשבות, אהבה ועזרה לזולת. כרואה את הנולד, רצה להספיק את המרב. ביקש למצות את החיים – ובאינטנסיביות. בכישרון נדיר הצליח לתמרן בין כל עיסוקיו, רוצה ללקט עוד ועוד חוויות, להספיק, להעניק ולספוג כמה שיותר, אחוז תזזית ממש. באישיותו הכובשת משך אליו ערן צעירים ובוגרים שרצו בחברתו. הוא ידע לתת מכל הלב, היה נאמן והתמסר לחברים התמסרות מוחלטת. חבריו מספרים כי היה הרוח החיה בחבורה, בעל יכולת מנהיגות, ואהוב על רובם. ה"סמל המסחרי" של ערן היה חיוך רחב שגילה טור שיניים צחורות. הבעת פניו החייכנית השרתה סביבו אווירה נינוחה, שמחה, משובת נעורים וביטחון. כולם ידעו – "יש על מי לסמוך", כפות ידיו הגדולות שידרו חום, אהבה וחוזק. ביטחונו העצמי, החשיבה הבוגרת, ההבנה, העזרה לזולת, הערנות והסקרנות לא תאמו את גילו הצעיר. סיפרה שרה, ידידת המשפחה: "ערן לקח אחריות, ממש משימה, לרכך כאב של אחרים ולדאוג ולעשות משהו שישמח את האנשים. הוא ידע איך אחרים מרגישים, למרות היותו צעיר. למעשה הוא היה טוב לכל אדם וידע לחדור לכל נפש בהבנה יוצאת מן הכלל." חנן הגיס, מתאר את ערן כילד המעורר התפעלות בביטחונו העצמי ובידיעותיו. רמי חברו המסור כותב: "הכרתי את ערן כבחור פתוח, חברותי, עם המון שמחת חיים. אחד שקולט תוך 5 דקות את האישיות של האדם הניצב מולו ו'קולע בול' ביכולת אבחנתו". סיפר שחר ליבוביץ, חברו מילדות: "לערן היו רעיונות, עצות ופתרונות לכל מצב ועניין, אך הוא לא רק נאה דרש, אלא גם קיים. תמיד תמיד הוא עזר ונתן יד – תרתי משמע. הוא לא הסתפק במתן עצה, אלא עשה, בגופו ובידיו הגדולות, תפס יוזמה והפך את הדיבור למעשה בפועל." עוד משחר ילדותו היה החלטי, נחוש, וידע להתוות את דרכו בחיים. סיפר חברו עומר: "ערן תמיד חשב וראה כמה צעדים קדימה. הוא תמיד בחן את מה שיש לו ובדק מה צריך לשפר." וסיפרה אורית, ידידתו הקרובה: "אחת התכונות המאפיינות את ערן היא 'היצמדות למטרה וכיבוש היעד'. כאשר הוא החליט משהו – זה הפך להיות למחויבות שלו ושל הסביבה. הוא הגדיר זאת: 'אין דבר העומד בפני הרצון'; 'אין דבר כזה שאני לא אצליח להשיג.' המושג 'אי אפשר' לא היה בלקסיקון שלו. נוכחתי לדעת לאורך כל השנים שהוא צדק. כל מה שהוא רצה הוא השיג, וכל מה שהבטיח – קיים." מגיל צעיר היו בנות חלק בלתי נפרד מחייו, וזכו למנות גדושות של חום ואהבה וחיזורים. חברתו האחרונה, מיה, כתבה: "בזכותו היום אני מבינה את משמעות הזוגיות והאהבה. אני יודעת על מה לבסס מערכת יחסים אמיתית. … מדהים איך ילד בלי ניסיון יכול להיות כל כך חכם!" סמוך לגיוסו, נסע ערן עם מיה לטיול בארצות-הברית. הידיעה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין תפסה אותם בלוס אנג'לס. ערן היה מזועזע, מודאג, וביקש לשוב מיד לארץ. כאשר הגיעה עת הגיוס, התנדב ערן ליחידת "דובדבן". בגלל בעיה רפואית הועבר לחטיבת "גולני", לגדוד 51. לפני הגיוס עבר ניתוח ולאחריו, ב-21 בנובמבר 1995, החל את הטירונות. במכתבים המעטים שכתב בתקופה זו עולה דמותו כבחור רגיש, עקבי באהבתו, דואג לזולת וקשור מאוד לבית ולמשפחה. למרות הבעיה הרפואית הקשה והכאבים שסבל מהם סיים את הטירונות, עמד בכבוד במסע כומתה ואף עזר לשאר החיילים להשלים את המשימה. לקו הגמר הגיע כחייל מצטיין. מכאן החל מסע של הסתבכות רפואית. בתום האימון המתקדם וקבלת סיכת הלוחם הוצב במב"ס 781 שבבסיס תל השומר כמש"ק ביטחון, ובד בבד טופל במרפאת הכאב ובמחלקה האורולוגית. ערן נבחר להיות "מפקד חמ"ל" ואחראי על מש"קי האבטחה. כתב מפקדו יוסף וזנה: "ערן, שבלט בחיוכו, היה מלא מרץ ושמחת חיים. חייל חרוץ ומסור, רציני ופיקח, בעל יכולת אישית גבוהה ונכונות לעזור ולסייע. ערן, שהקרין ביטחון לסביבתו, שאף לשלמות ביצוע המשימה. היה עצמאי במילוי תפקידו, תוך גילוי מוטיבציה גבוהה ונכונות לתרום מניסיונו וממקצועיותו והיווה דוגמה אישית לסובבים אותו. היה מקפיד על קלה כחמורה ונהג להתנדב ראשון לכל משימה." ערן לא הספיק לדעת כי נבחר לחייל מצטיין של מב"ס 781 לשנת תשנ"ז. ביום רביעי, כ"ב באלול תשנ"ז (24.9.1997), נפל ערן בעת מילוי תפקידו. הוא יצא מבסיסו בתל השומר ועשה את דרכו לחר"פ שבצריפין כדי לקבל הפניה לבדיקות בבית החולים. בחזרה לבסיס מצא את מותו בתאונת דרכים אכזרית. פתיל חייו קופד באחת ועמו תכניות, חלומות וציפיות. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בטקס צבאי מלא ונקבר בבית העלמין בחולון. לבקשת ההורים, נטמן בחלקה האזרחית, עדות לאהבת ההורים עד כלות – "בחייהם ובמותם לא נפרדו". על קברו נכתב: "נוצר מאהבה, חי כנסיך, נתן ביד רחבה כמלך ונגזל בדמי ימיו". ערן השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות, שני גיסים ושתי אחייניות. לאחר נפילתו נולדו לו האחיינים נטע, דולב-שלמה ושלושה אחיינים הנקראים על שמו: ערן-חי, ערן-אור וערן-שליו. נפרד מערן מפקד היחידה, רב-סרן יוסף ואזנה: "… בשיחת ההיכרות הראשונה עמדתי מיד על טיבו של ערן – עלם חמודות, חייכן וחמוד, היודע מה הוא רוצה מעצמו, המעוניין לתת ולתרום את כל מה שיוטל עליו, וגם מעל ומעבר לכך. התרשמתי וידעתי מיד שערן מתאים לנו, עם הידע המקצועי שלו, ובניסיון שרכש ב'גולני'. שהיה מסוגל לתפקד ולפקד על אחרים, לעמוד במצבי לחץ קשים בחיי היום-יום אצלנו, ביחידה המופקדת על אבטחת המחנה הגדול יום ולילה. … מעבר להיותך מקצועי ויסודי בעבודתך המסורה, עם רגש של אחריות מפותח, תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך … אתה, ערן היקר, היית גם אח וחבר, ובלב הטוב שלך ידעת לעזור ולסייע לחברים ולחיילים בתדרוך נבון ובעצה נכונה, עם כל הנשמה הגדולה שלך. … אני מצדיע לך." הספידו מאיר וסקר, מפקדו הישיר: "… אני מודה לאל בכל רגע על שזכיתי להכיר אותך. כמעט מההתחלה שמתי לב שאתה אדם שאפשר לסמוך עליו במלוא מאת האחוזים. כל משימה, מטלה וכל דבר קטן או גדול שהטלתי עליך נעשה בצורה מושלמת בשל המסירות, החריצות והמקצועיות שתמיד אפיינו אותך. … לא במקרה רציתי שאתה תהיה מפקד החמ"ל – תפקיד שדורש משמעת עצמית, מוסר עבודה, אחריות ועבודת צוות. … אין לך מושג עד כמה אהבתי, ועודני אוהב אותך." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "ערן תואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי שביצע את תפקידו במסירות, תוך גילוי רצינות ואמינות, הפגין ביטחון עצמי גבוה וחוש ביקורת מפותח. היה לדמות של מנהיג אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." עוד בחייו כתבה לו אימו: "לערנוש בני היקר! רחל קראה לבנה "בן אוני". אתה האון שלי, אתה נותן לי טעם ייחודי, בזכותך יכולתי להבין את האמהות כשכרון חושים…" ובמותו ספדה לו אמו: "אהבת בחום, עזרת לחלש בכל מקום, עשית שלא על מנת לקבל פרס, נשארת רודף צדק והוגן, ובמקום שאחרים 'טחנו', אתה היית אחראי וראש גדול." ביום השבעה למותו הספידו אביו: "ערן, ערן שלי, אבא'לה. אתה בשבילי תמצית האהבה. אתה בשבילי לא רק בן אלא חבר, ידיד, שותף ואבא. אתה כל מה שרציתי בחיי. ראיתי בך התגשמות כל חלומותיי. כל כך אהבת אותי והיית גאה בי. ערן, נסיך שלי, אני גאה בך: חכם, רגיש, חרוץ, אוהב, גאה בעסק, מלא אחריות ואהבה…" בדצמבר 1997, שלושה חודשים לאחר נפילתו של ערן, התקיים ב"בית ראשונים" בגבעתיים ערב לזכרו. בערב זה בוצע לראשונה השיר "ערן" שכתב חיים לייכטמן והלחין אוהד חיטמן: "דומני שרק אתמול נולד / עם חיוכו המתקתק בשעות ערביים / דומני שאימא יד ביד / אתו עכשיו פוסעת ברחובות של גבעתיים / שער שחור כמשי, עיניים בוערות / נפש משובבת, עולם מלא תמורות. // … / חיוך קסום ופלא, ונעורי זהב / אהבות של עלם, בכל מגע ידיו…" נשאה דברים אמו של ערן: "לו ערן היה עמנו פה, היה לו מסר אחד – בכביש לא צריך להיות צודק וחכם. בכביש אסור לסמוך על האחר!" מדור אמצעי ההמחשה ביחידת ההסרטה של חיל החינוך והנוער הפיק סרט ואלבום לזכרו של ערן. משפחתו הוציאה ספר לזכרו ובו תמונות, מכתבים ורשימות פרדה. לזכרו של ערן נערך טיול אופניים. בבסיס תל השומר – מב"ס 781 מונצח ערן ב"חדר מורשת" וביום הולדתו העשרים ואחד ניטע עץ בבסיס על שמו. בבית הספר "אורט חולון" מתקיימת מדי שנה חלוקת מלגות על שמו. ברחוב "מנורה" בגבעתיים, סמוך לבית הולדתו, הוקמה שדרה הנושאת את השם "כיכר ערן חמדני". השדרה מייצגת את אישיותו של ערן – שפע של אור, חיוניות, תנועתיות – ומאידך יופי ושלווה. בשדרה מוצב פסל של רוכב אופנוע, תרומתו של הפסל אורי ליפשיץ. "הרבה חיים, תנועה ומים סימלו ואפיינו אותך בחייך. במקום לבנות לך בית, בנינו והקדשנו לך כיכר, קרוב אלינו", כתבו ההורים. כתבה דגנית, האחות הצעירה: "… תמיד תישאר בעינינו מלך החיים, מלך העולם, מלך הנעורים ומלך המשפחה". כתבה האחות הבכורה סיגל: "… אני מסתכלת בתמונתך, מנסה לשמוע את קולך, אך קולך לא נשמע. … נשארתי אדם חסר, שלעולם לא יהיה שלם עוד. הזמן משנה את הכאב. הוא לא מקטין את עומק הכאב, להיפך." כתבה האחות טלי: "עדיין לא מסוגלת להוציא הברה הקשורה בך … האם אפשר להבין נפשו של אדם שאיבד אח מיוחד?! האם אפשר להבין אדם שעולמו חרב עליו עם קבלת בשורת איוב, והיום, בכוחותיו המעטים, מנסה לאסוף את שבריו? …" אילן הגיס, שהכיר וגידל את ערן מימי ילדותו סיכם את חייו: "כמה חיוניות וחדוות חיים היה בילד הזה?! וכמה הספיק בחייו הקצרים".