בן אלגרה שמחה ואהרון. נולד ביום ח' בטבת תשכ"ה (13.12.1964) ביפו. בן בכור להוריו ונכד ראשון, שפונק באהבה על ידי כולם. אח בוגר לישראל (שרוליק). כל מה שביקש שמוליק ניתן לו. הוא גדל והתחנך ביפו. למד בבית הספר היסודי "ויצמן", בחטיבת הביניים "עירוני ז' " ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט שפירא", שם רכש את מקצוע פחחות הרכב. שמוליק היה לפחח משכמו ומעלה ועבד בתחום כבר מגיל שבע עשרה, כמקובל במקצוע. בילדותו היה חבר ב"צופי הים" ביפו, ובנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת "מכבי יפו" בליגת הנערים ועתיד היה לעלות לליגת המבוגרים אך נפצע ופרש. שמוליק היה אדם נבון שאהב לסייע לכל הזקוק לעזרה. בפברואר 1983 התגייס שמוליק לצה"ל, תחילה שירת בחיל החימוש ובהמשך עבר לשרת בצנחנים. במהלך שירותו הצבאי נפטר אביו, אהרון, מסרטן. כשמלאו לו עשרים ושלוש שנים נישא לבחירת ליבו איריס, שהיתה אז בת שמונה עשרה וחצי. לאחר שנה וחצי נולד בנם בכורם, אהרון (רון), שנקרא על שם אביו של שמוליק. שמוליק היה נרגש מאוד, הוא היה אב למופת, עזר במה שניתן ותמיד פינק. לאחר ארבע שנים, נולד בנם גיל. שמוליק שנכח גם בלידתו, מאוד שמח והתרגש שנולד בן נוסף. בני הזוג גידלו את רון וגיל בשמחה ואושר. שמוליק נהג לומר תמיד במצבי קושי "העיקר הבריאות". את החיים שלי אתן לילדים, כל מה שהם רוצים הם יקבלו. שמוליק ואיריס התעקשו למרות קשיים להביא לעולם ילד נוסף, ואכן בשנת 2005 נולד בנם השלישי ליעד אור, לאחר היריון מאוד קשה. לאחר התלבטות נבחר שמו שיביא להוריו אור לעד. שמוליק היה מאושר כשליעד אור נח בזרועותיו, עיניו קרנו מאושר והוא חיבק את שלושתם תמיד. שמוליק היה איש צבא בדמו. עשה מילואים 3-4 פעמים בשנה, גם כשרעייתו הייתה בחודש התשיעי להריונה יצא למילואים ואמר לה: "אם תצטרכי אותי תתקשרי". הוא עשה את שירותו נאמנה. בחמש השנים האחרונות לחייו שימש כקצין אפסנאות. שמוליק תמיד דאג לחייליו והיה למפקד מתחשב. בכל פעם שביקשו ממנו להשתחרר היה לוקח עליו את האחריות ונשאר במקומם. כל חבריו, מכריו ובני משפחתו מספרים כי שמוליק היה משכמו ומעלה, תמיד עזר לכולם ותמיד היה שם כשהיו צריכים אותו. שמוליק נפל בקרב בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן ארבעים ושתיים. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה, בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם שמוליק נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב. שמוליק הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, אם ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. על מצבתו נחקקו המילים: "אבא, עניו וצנוע, נדיב וטוב לב, תמיד צוחק ורק אוהב, תשאר צעיר לנצח…". דני יופה, הקצין ששמוליק מילא את מקומו, ספד לו: "חלפון, אני אוהב אותך אהבת נפש. בשנת 94' כשהגעת בפעם הראשונה למילואים היינו בקו החרמון. לא אשכח שבעליות לחרמון עמדה משאית ואתה עליה מחלק נשק לחיילים. הגשתי לך פתק חיול ואתה לא ידעת מי אני ושאלת אם אני מהגדוד, עניתי שאני הקת"ח החדש, שאלת אותי מה זה קת"ח ונתת לי נשק. זאת הייתה החברות הראשונה שלנו ומהר מאוד נוצר בינינו קשר חזק שהיה חזק הרבה מעבר למילואים. כמה שנים אחר כך כשהתחלנו לעבוד כצמד, כשלא תמיד ברור מי עוזר למי. "דע לך ששאבתי ממך הרבה כוח, כל חייל היה רוצה מפקד אכפתי ודואג כמוך, ועל זה אפשר רק להעריץ אותך. אתה בשבילי סמל למסירות ולחברות, לאהבת משפחה, התנדבות והקרבה. הגדוד איבד אותך. כל החיילים במחלקה אוהבים אותך ורצו להיות פה אך נגזר הגורל אנחנו חייבים לחלק את החברים בין הלוויות. "אהרון, גיל וליעד שעדיין לא מבין, אני רוצה שתדעו שאבא שלכם גיבור. הוא שומר עליכם גם עכשיו. אבא מילא תפקיד של קצין במשך שנים בגדוד למרות שלא היו לו דרגות על הכתפיים אבל אני נשבע לכם שהדרגות שעליי שייכות גם לאבא. "איריס, שמחה, יהודה, שרוליק, וכל שאר המשפחה תהיו גאים בשמוליק, תשאבו ממנו כוח להמשיך הלאה ולגדל את הילדים לתפארת. איריס שמוליק אהב אותך מאוד. חלפון, חבר שלי, אח שלי, נשמה, הלכת והשארת בי בור ענק. אני אוהב אותך מאוד". מפקדו של שמוליק, אבי שיש, הספידו: "שמוליק, אני מכיר אותך למעלה מ-15 שנה בגדוד הצנחנים בו שירתנו יחד. מאז ומעולם היית שקט, תכליתי מאוד ומקצוען אמיתי. השקט שלך כלפי חוץ לא הצליח להטעות, כי ניצב בפני אדם תוסס, מלא הומור, טיפוס חברתי מובהק, אך יותר מכל חבר בלב ובנפש לכל המחלקה. רעות, להבדיל מחברות, היא המילה המאפיינת אותך בכל רמ"ח אבריך, היית קנאי בצורה בלתי רגילה לתחום האחריות שלך ונרתמת לכל משימה שאינה קשורה כלל בתפקידך, גם כשידעת כי אתה מסכן את חייך, כי נתת את כל כולך למען המשימה, למען החברים ולמען המדינה. ביליתי איתך ימים ארוכים בכל רחבי המדינה, כל גבולותיה החל מרמת הגולן, דרך לבנון, יהודה ושומרון וגם ברצועת עזה. נוצר בינינו קשר עמוק של הבנה, רעות והערכה הדדית. אני כמפקד ואתה כחייל בתחילת דרכך ומפקד בהמשך לא היה צורך להרבות במילים, כי תמיד הבנו זה את זה ללא מילים. עבדנו כמכונה משומנת היטב. תמיד הרגשתי בטוח כאשר ידעתי שאתה בתמונה, היה על מי לסמוך כי כל משימה, קלה ככבדה התבצעה על הצד הטוב ביותר. לאחר פרישתי מהגדוד שמחתי לשמוע כי הפכת למפקד מחלקה בה התחלת כחייל. היית "מורעל" על הצבא וסגרת מעגל ברמה האישית בתפקיד שאתה כל כך ראוי לו. ידעת גם את דעתי על בניית דור ההמשך והעברת רוח היחידה מדור לדור, מכל שיחות הנפש שניהלנו בלילות הארוכים שבילנו יחד. "שמוליק, התגייסת בצו 8, באמצע החיים, להגנת מדינת ישראל והצפון. אני התגייסתי ליום אחד כדי לחלוק כבוד אחרון, לך, לחיילים שלך ולחיילי הגדוד אותו שירתת בנאמנות אין קץ עד יומך האחרון… החיוך שלך חסר לי מאוד. אני מצדיע לך גיבור שלי, על כל מה שהיית!". איריס, רעייתו של שמוליק, כותבת: שמוליק שלי למה הלכת? איך אסתדר? איך אגדל את הפרחים שלך, שכל כך אהבת?… הבטחת לי שאתה לא נכנס ללבנון ושתשמור על עצמך. לא קיימת את ההבטחה. לא שמרת על עצמך. דאגת במקום הראשון לילדים, לי במקום השני ו'הפועל תל אביב' והצבא תמיד היו אצלך בנשמה". אהרון (רון), בכורו של שמוליק, כותב לו: "אבא שלום, אני כותב מכתב זה בעט אדום בגלל שאדום היה אצלך בנשמה. אני יודע שאתה רוצה שנמשיך כרגיל כי אתה תמיד לקחת הכול בקלות. חבל, רציתי שתזכה לראות אותי נוהג, זה היה החלום שלי ששיתפתי אותך בו והבטחת לקנות לי אוטו… אני יודע שהיית מורעל על הצבא והלכת לנו כמו גיבור. אתה תיקבר עם דגל המדינה אני בטוח שזה מה שרצית. אבא אני מבטיח לך שאשמור על גיל ואמא ובמיוחד על ליעד אור, שעוד לא בן שנה, שאפילו לא זכית לראות את היומולדת הראשון שלו. אבא שלום…". בנו גיל כותב לו: "אבא שלום… רציתי שתדע שאני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. אתה תישאר אצלי בנשמה לא משנה מה. אני לא יודע אם אני אסתדר בלעדיך. אתה שיחקת איתי ועם ליעד כדורגל והבטחת שנהנה מהחיים, אבל בנתיים אני עצוב. אני אוהב אותך הכי בעולם". אהוד, חברו של שמוליק, כותב: "הבוקר הגעתי לטיפול במוסך, / מקום בשגרה, שחור ומלוכלך / אך הפעם אין רעש מדברים בלחישה / במבט העיניים גיליתי הפשר / לכל פועל במקום יש זיקה וקשר / וכולם בלי הבדל מבכים האובדן / על חבר שנפל בלבנון כקורבן. // זוכר את אותו הבחור רב החן / שיחד איתנו את הרכב תיקן / שתמיד הוא חייך וסיפר בדיחות / בעטיו כאן כולנו מלאי אנחות / ואני בלי בושה מצטרף לבוכים / ראי ארץ טובה איך בנייך הולכים / מי ייתן וההר שעליו הם דורכים / יתכסה במטה של קסם בצבעם של פרחים". הדס, כותבת בשמה של שלומית, גיסתו של שמוליק: "שלומית רצתה שתדעו מי היה גיסה. שמוליק היה איש משפחה למופת, יפה תואר ואח ורע לחבריו בגדוד. אדם שהיה עמוד התווך במשפחתו, ששימש דוגמא לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם לקרוביו האחרים. שמוליק מת מות גיבורים, לצד מצבת האריה השואג שהוא סמל לאלה שרצו למות למען ארצם – מולדתם. הסופר יוסף חיים ברנר כתב: 'טרומפלדור אמר לפני מותו 'טוב למות בעד ארצנו' – אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו'. "שלשום הלך לעולמו מלח הארץ והשאיר אחריו אישה אמיצה ושלושה ילדים. "ומילה אישית שלי, אתמול ליוויתי את שלומית, התרגשתי נורא כשראיתי כמה אהבה את שמוליק וכמה הייתה קשורה אליו. התרגשתי כשראיתי משפחה שלמה מלוכדת וכואבת מוות בטרם עת. מי ייתן ומרגע זה תדע המשפחה הזאת רק שמחות". שלומית גיסתו, כותבת: "שמוליק, אני רוצה שתדע שאתה חשוב להרבה אנשים והרבה אנשים אוהבים ומחבקים אותך בדרכך האחרונה. כולם אומרים שהיית אדם טוב ובעל לב זהב, אותו הלב שהפסיק לפעום אתמול בצהריים… "שמוליק אני אוהבת אותך, אתה הגיס הכי טוב שלי. כל הזמן היית שם בשבילי, בכל מה שביקשתי ממך עזרת לי… כל דבר אתן כדי שתחזור אלינו, לאיריס ולילדים. "שמוליק אני יודעת כמה אהבת את איריס והילדים, וגם הם יודעים. כולנו כאן נשמור עליהם ונחזק אותם בשבילך, ואתה תשמור עליהם מלמעלה. לעולם לא נשכח אותך, כל הזמן נזכיר כמה מצחיק היית, לקחת את החיים בקלות… וככה הם הלכו… בקלות! אהבת את הצבא, היית מסור, אהבת להיות עם החיילים. זה מילא אותך והיה חשוב לך מאוד. "אני יודעת שזה השלב שבו אני צריכה להיפרד ממך, אבל איך נפרדים מגיס כמוך? איך אפשר לחשוב על החיים בלעדיך?… אני מבטיחה שאעשה הכל בשביל לשמור על המשפחה שבנית עם איריס ואעזור לה לגדל את הילדים שלך. "אני מנשקת ומחבקת אותך מכאן. חנוקה מדמעות אני אומרת לך: 'נוח על משכבך בשלום. יהיה זכרך ברוך'." בני המשפחה הוציאו חוברת לזכרו של שמוליק.
