חלפון, רחמים (“מינו”, “רמי”)
בן רפאל וגאולה. נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ח (17.11.1937) בבנגזי אשר בלוב. עם התקדמות הגרמנים לעבר העיר בפרוץ מלחמת העולם השנייה החלה המשפחה להימלט על נפשה וברחה לעבר טוברוק ודרנה באמצעות תלת-אופנוע, ומשם באמצעות משאית, ובדרך סבל מרעב ומצמא, עד מצרים. כאשר קרבה המלחמה למצרים המשיכה המשפחה בנסיעה בכיוון הארץ, אך כאשר הגיעו אליה לא הורשה לה לרדת מן הרכבת והמשפחה נאלצה להמשיך לבירות אשר בלבנון. לקראת סוף המלחמה חזרה המשפחה מלבנון לבנגזי תוך שהיה של מספר שבועות בארץ. בארץ נתיתם מאמו ולאחר מכן חזרה המשפחה לבנגזי. האב חיסל את ענייניו שם והמשפחה כולה עלתה לארץ. אמו החורגת חלתה במחלה ממושכת, אושפזה בבית החולים – ורחמים שוב נותר ללא אם. בהגיע מועד הלימודים התחיל ללמוד בבית הספר "ביאליק" שבתל אביב ובגלל בעיות סעד ובעיות אחרות עבר מבית הספר למשנהו כמעט מדי שנה: מכיתה ה' ועד כיתה י"ב למד בבית הספר שבקיבוץ בית-השיטה. בקיבוץ מצא סוף סוף מרגוע לנפשו ופצעי צערו וסבלו כמעט הגלידו. הוא אהב את הלימודים, את העולם ואת המשחק בקרב חבריו. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון (סוף שנת 1958) גויס לצה"ל בינואר 1959) ושירת בחטיבת "גולני". כמפקד בצה"ל נתגלה אצילות נפשו ופקודיו ידעו להעריכה. עם שחרורו מן הצבא עזב את המשק, כי רצה לחיות את חייו מתוך פרטיות. בימים ההם עבד בכמה מקומות: תחילה עבד בתע"ש אך הרגיש כי העבודה אינה מתאימה לו; לאחר מכן עבר להדרכה בגדנ"ע וגם בעיסוקו זה ראה כי לא יוכל להתקדם במהרה. כיון שהוא שאף להתקדם בהישגיו עבר למשרדו של רואה חשבונות אשר בו בא על סיפוקו בעבודה. הגדיל לעשות ובערבים היה יושב ומלקט חומר לחוברות שהוא ערך, הלא הן: "חוק הביטוח הלאומי", "חוק פיצויי פיטורים" – ושמחתו היתה גדולה כאשר הפיץ את החוברת הראשונה שלו. עוד מנעוריו היה שקט ותכונה זו התבלטה והלכה יותר ויותר בתוך עבודתו המרוכזת שדרשה שקידה. עדין נפש היה ותמיד חייך, וכאשר התלקח ריב כלשהו היה הוא המתווך בין שני הצדדים. מעולם לא נשמעו טרוניות מפיו ותמיד היה שמח בחלקו. בנוגע לחייו הפרטיים היה מסוגר בתוך עצמו ולא הירבה לדבר. כאשר באו ימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים היה תמה שלא נקרא לשירות המילואים, אך לבסוף, כאשר גויס, יצא, שהה מספר ימים ביחידתו ולא שכח לקפוץ, ולו גם לשעה קלה, הביתה ולראות את אביו ובני ביתו אשר אהב. מרוב אהבתו לבני המשפחה ניסה להרגיע את רוחותיהם ובלכתו הפטיר בפגישתו זו היחידה: "אל דאגה! אנחנו לא נילחם. הירדנים לא יתחילו" – וכך הלך וחיוכו עמו. כעבור ימים מספר, ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות, נפל בקרב שנערך במוצב בידו שליד ירושלים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. חוברת בשם "רמי" הופיעה לזכרו
