בנם הבכור של לידיה ויעקב. חיים נולד בנתניה ביום ז' בכסלו תשנ"ב (14.11.1991). אח בכור של נתנאל. אימו של חיים קראה לו חיימיקו בילדותו. החברים, לימים, קראו לו – חיימקה. הוא גדל ולמד בנתניה, החל ללמוד בבית ספר יסודי "יגאל אלון", כשלכיתה א' נכנס חודשיים בטרם מלאו לו שש שנים. אימו של חיים נשארה איתו בכיתה לא מעט, עד שהתאקלם וחדל לבכות. חיים המשיך לחטיבת ביניים ותיכון ב"אורט – גוטמן". כמו בבית הספר היסודי גם כאן היה תלמיד שובב, שאימו נקראה מדי פעם לבית הספר בגללו. אבל חיים גם היה תלמיד טוב, עוזר ואהוב מאוד על ידי חבריו, מוריו ומורותיו. הם ידעו שיש לו נשמה טובה, שחיים לא מתכוון לרע, שאם התווכח היה זה בשביל להשיג צדק. לחיים היו יחסים מצוינים עם בני משפחתו. מצוות כיבוד אב ואם הייתה חלק מתורת חייו, ובכל עת היה נרתם לעזרת הוריו. הוא גם שיתף את ההורים בחייו, סיפר על הקורה איתו והתייעץ איתם. אחיו הצעיר נתנאל נולד כשחיים היה בן ארבע, בין השניים שררו יחסים טובים והם הירבו לעזור אחד לשני. חיים היה בעל לב זהב, סיפרו הוריו, טוב לב ותמיד דואג לכולם. מגיל צעיר הוא עזר לכל מי שיכל, וכך בהיותו בכיתה י' חיים התנדב בעמותת "לתת". לחיים היו חברים רבים שליוו אותו מגיל צעיר ואהבו את חברתו, את חוש ההומור שלו ואת יכולותיו בחיקוי אנשים, אותן הפגין לא פעם. "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז" – משפט שהתאים מאוד לחיים, כדברי כל מכריו. חיים היה מנהיג מלידה. הוא שבה את לב הסובבים אותו בעזרת חיוכו הכובש וצחוקו המתגלגל, אהב לבלות וליהנות והשקיע בהופעתו. בגיל ההתבגרות, סיפרו הוריו, אף עבר את שיגעונות צביעת השיער והעגיל באוזן. את בילוייו חיים מימן בכסף שהרוויח, שכן מגיל חמש-עשרה הוא עבד מעבר לשעות הלימודים וחסך כסף. בשעות הפנאי חיים אהב לצפות בסרטים, לעבוד במחשב, ובעיקר להאזין למוזיקה, שממש זרמה לו בדם, כדברי אוהביו. הוא אהב מוזיקה מזרחית ישראלית, ובין הזמרים המועדפים עליו: אייל גולן ועופר לוי. חיים גם היה בין האנשים הראשונים שהכירו ואהבו את "הפרויקט של רביבו". כשהיה חיים בן שש-עשרה הוא קנה גיטרה, לימד את עצמו לנגן בעזרת המחשב ומאז ניגן להנאת כולם. חיים הירבה לעסוק בספורט. בילדותו הוא השתתף בחוג ג'ודו. משבגר מעט השתתף בחוג כדורגל, שמאז היה הספורט האהוב עליו ובכל שישי בצהריים היה מוציא את חבריו למשחק השבועי. חיים גם היה בעל מנוי פעיל בחדר כושר. מגיל צעיר הוא אהב להתנסות בכל דבר, כך למשל גלש בסקייטבורד והתגלגל על רולר בליידס. בגיל שבע-עשרה ביקש להוציא רישיון לאופנוע, אך לכך הוריו סירבו בתוקף. כשהיה חיים בן שבע-עשרה נהרג חברו הטוב בתאונת דרכים. מאז הוא התחזק והחל לשמור מצוות, הלך לשיעורי תורה פעמיים בשבוע ואף חיזק את חבריו שחוו ירידות ברמה הרוחנית. חיים הירבה להתייעץ עם רבו בנושאים שונים, והרב של בית המדרש אמר לא פעם כי חיים היה כמו בנו. בבית המשפחה, סיפרו הוריו, לא היה נהוג לעשות קידוש בימי שישי וקרה שחיים הלך לקידוש אצל חברים, עד שאימו החליטה להנהיג בבית קידוש לכבודו. בשנת 2007 הכיר חיים במקום עבודתו, סניף מקדונלדס, את שני. שני הייתה גדולה ממנו בכשנה ועל כן לא נענתה לחיזוריו זמן רב, עד שנתרצתה. מאז ועד יום מותו הם היו זוג אוהב, שבילו יחד ופינקו הרבה זה את זו. ביום 17.3.2010 התגייס חיים לצה"ל. הוא שירת במשמר הגבול, עבר קורס מפקדי כיתות ואחר כך הדריך טירוניות. הטירוניות שחיים הדריך סיפרו כי הוא המפקד שאליו הרגישו שתמיד יכלו לפנות ולקבל עצה טובה, שיהיה להן לאוזן קשבת ולא שופטת. פעם, כאשר נודע לו שטירונית שלו לא אוכלת, הוא ישב איתה בארוחות הצהריים ודאג שהיא תאכל ותשמור על בריאותה. קובי, ששירת כמפקד לצד חיים, סיפר: "זו הייתה תקופה כל כך קצרה אבל אינטנסיבית, שבה נקשרתי אליך ברמות שאני לא חושב שאפשר להיקשר ככה … היית בן אדם שגם אם מחפשים, מנסים למצוא, הופכים את העולם, אין על מה להתווכח איתו אפילו. תמיד עוזר, תמיד תומך, מפקד מקצועי ואהוב על הטירוניות בצורה יוצאת דופן. היה אכפת לך מהטירוניות ברמות יוצאות דופן, דאגת להן כאילו הן אחיות שלך, והן שמו לב והעריכו אותך מאוד. לעולם לא אשכח איך היית אומר לי 'אני עוד אהיה נגד משמעת בחיל, ואגלח את הטירונים שלך כשתהיה מ"מ' … היה לי כבוד להכיר בן אדם כמוך, אישיות לדוגמה. למדתי ממך אין ספור דברים". בהמשך דרכו הוכשר חיים כמדריך קליעה, ועסק בכך בבסיס הדרכה של משמר הגבול סמוך לרמאללה. במהלך השירות הוא התקדם לדרגת סמל ראשון. בחודש אוגוסט 2012 חיים היה אמור לקבל חופשה מהצבא ותכנן לנסוע עם חבריו לאילת. הטיסה כבר הוזמנה, אך הוא לא זכה. חיים נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"א באב תשע"ב (9.8.2012). באותו בוקר הוא חזר למשרד היחידה אחרי מטווח, ובעת שהוא וחברו ניקו את כלי הנשק נפלט כדור מנשק החבר וחיים נפצע באורח אנוש. הוא פונה לבית החולים הדסה בירושלים, אך שם נפטר. חיים היה בן עשרים שנים וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר הורים ואח. על מצבתו של חיים נכתב הפסוק: "כי עִמך מקור חיים, באורְך נראֶה – אור" (תהילים ל"ו, פסוק י'). יעקב, אביו של חיים, שהיה אנטי-דת, החל לשמור מצוות מאז נפילת בנו, ובעצם ממשיך בכך את דרך הבן. ספדה לחיים בת המשפחה: "חיים אהוב שלנו. אנחנו לא מעכלים את האסון הנורא שנפל עלינו, אבל כבר עכשיו מבינים בעומק הנשמה הכואבת שלנו ששיחת הטלפון עם הבשורה הנוראית על מותך חילקה את החיים שלנו ללפני ואחרי. מבינים שאת החלל הזה שנפער בנשמה שלנו אי אפשר יהיה למלא, שלכאב הזה אין בכלל מילים. איך אפשר להסביר את האובדן הנורא, להתחיל להסביר משהו על המקום שלך בחיים שלנו, לסכם את החיים שלך שרק התחילו … איך נסביר את סוד הקסם שלך, שנים בהן צמחת להיות גבר יפה תואר, יפה כמו אל יווני, טוב לב, מצחיק, חכם, חבוב. את הנחישות שלך להתקרב לדת גם כשהיה קשה, את האהבה למכבי נתניה. בפרופיל שלך ברשת החברתית, בשאלה מה תחום הלימודים העיקרי שלך, כתבת בחוש ההומור שאפיין אותך 'וואלה לומד איך לחיות'. לומד איך לחיות. אז וואלה החיים שלנו, כנראה שיש דברים שגדולים ממך ומאיתנו … איך ממשיכים מפה אני לא יודעת. אולי רק לזכור את החיים שהיו בך, את הדרך שבה חיברת את אבא יעקב, אימא לידיה והאח נתנאל. אולי רק להתנחם בחברים הרבים שלך, בעמיתים ללימוד התורה, בחיילות שהכשרת והתקשו להיפרד ממך מעל הקבר הטרי. אולי. עד שנבין איך עושים את זה, נוח בשלום על משכבך. פתח לנו את שער הרחמים הדמעות והחסד ביום הנורא הזה. שמור עלינו מלמעלה, עוד נזדקק לזה". כתבה קארין, ששירתה עם חיים: "ב-9.8.2012 הזמן עצר מלכת והכול קפא במקום … עם חצי חיוך עלית למעלה, וחלל גדול השארת למטה. וכאילו מחר תבוא ותזרוק איזו בדיחה, או תעשה פרצוף. אז איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? מבטיחה לא לבכות, ולזכור את הצחוק שמזוהה עמך כל כך". אור, חבר נוסף מהבסיס, כתב: "אתה חיים היית החבר הטוב של כולם. זה שעוזר, זה שמקשיב, זה שנותן כתף לכולם ומי שתמיד מעלה חיוך על הפנים, גם ברגעים לא קלים. החיסרון שלך כל כך גדול וכל כך כואב. מחשבות רבות מתרוצצות, מנסים להבין איך ממשיכים הלאה בלעדיך. חיים. חבר, אח, לוחם. אדם מדהים. בבקשה שמור עלינו מלמעלה. בורא עולם שומר לידו את הטובים ביותר, ואתה באמת הכי טוב". כתבה דניאל, חיילת בבסיס בו שירת חיים: "הכאבים בלב הם אמיתיים, כאב פיזי, כאילו כל בוקר מישהו תופס אותו ומועך אותו ומחכה שאני ארפה מהמחשבות עליך, כדי שהכאב ירפה ממני. מלאך יקר. אני מצטערת אבל החיים שלנו צריכים להימשך. תן לי את הכוח, שאוכל להאמין במה שאני אומרת". מירית, שהייתה טירונית של חיים, כתבה: "מפק"צ שלוש היקר. אני לא מסוגלת לדבר עליך בגוף שלישי או בעבר, כי עבורי אתה תמיד חי וקיים, שומר ומגן עלי … לפעמים אני מנסה לקחת את הדברים הטובים, הזיכרונות, חלק מהלימוד שלך, הסיוע והעזרה שלך. אני זוכרת את ההבטחה שלי אליך, שאני אחזור ואהיה לוחמת ולא משנה מה יקרה. אז בדמעות ובקושי, וגם בשמחה, אני מטפסת לעבר המטרה שלי – בשבילך, שתהיה גאה. כי לימדת אותי שהבטחות מקיימים". דנה כץ, חברה של חיים, כתבה לזכרו את השיר "יום אחד איתך". באתר יוטיוב ניתן לשמוע אותה מבצעת את השיר, שהולחן על ידי אור קודאי, ולשירה מתלווה סרטון הכולל רצף תמונות של חיים: "רגעים שחולפים משאירים זיכרון / תמונות רצות בראש המחפש הגיון / דמעות מציפות, זולגות בלי מנוחה / מה נותר מהתקופה? מה נותר לנו ממך? מחשבות מהדהדות, מבקשות נחמה / והחיוך שלך עולה ושובר את הדממה / כל כוכב בשמים מזכיר לנו אותך / מה נשאר עוד בחיים? מה נשאר לנו ממך? תחזור אלינו, תחזור במהרה / תחייך עוד פעם, תגיד איזו מילה / תרקוד, תשמח, תצחק בלי הפסקה / שנראה את פניך ונשמע את קולך / רק עוד יום אחד איתך … כשעוצמים את העיניים ומביעים משאלה / אנחנו מבקשים אותך, את כל כולך / שתאיר את חיינו, תחזיר את השמחה / ולא נצטרך עוד להדליק נר בשבילך".
