בן נרקיס ואסף. נולד ביום כ"ז באדר תשל"ב (13.3.1972), בקיבוץ מעגן מיכאל. כשהיה זהר בן שנתיים נפרדו הוריו. ילדותו ונעוריו עברו עליו בקיבוץ מעגן מיכאל. זהר למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו ובבית-הספר התיכון האיזורי "חוף הכרמל". הוא היה ילד סקרן, ששאף להבין כל דבר לעומקו. התבלט בכשרונותיו במקצועות הריאליים, אך היטיב גם להתבטא בכתיבה. לא היה תלמיד חרוץ במיוחד, אך ברוך כשרונות. בגיל חמש עשרה, נסע זהר עם אביו ורעייתו לין לארצות הברית, שם הצליח בלימודיו ורכש את השפה האנגלית על בוריה. במכתב לאמו ולבעלה נתי, כתב: "קיבלתי את החבילה שלכם. זה ממש נפלא, אני מאוד מתגעגע וכבר לא יכול לחכות לקיץ, לראות אתכם שוב…". לאחר שנה חזר זהר לבדו לישראל, לקיבוץ מעגן מיכאל. הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר "חוף הכרמל", כשהוא שומר על קשר הדוק עם אמו בקיבוץ גשר, ונמצא בחסות סבו וסבתו במעגן מיכאל. באחד ממכתביו כתב זהר לאביו וללין, ששהו בשיקגו: "מה שמפחיד אותי יותר מהאינתיפאדה, יותר מהשירות בשטחים, זה לשמוע שקבוצה של יהודים-ישראלים זרקו אבנים על מכוניות ערביות או הרביצו לערבים, או השחיתו רכוש. איפה האידיאלים? איפה העקרונות? בכל מקרה אני מתכוון להיות ראש גדול בצבא. …ביקשתי קורס טיס או יחידה קרבית מובחרת…". לין ואסף חזרו כעבור שנה, כדי להיות במחיצתו לפני גיוסו לצבא. בעבודת הגמר שהגיש בסיום כיתה י"ב, בחר זהר בנושא רפואי חדשני: "חיסול סרטן הכבד על ידי הקפאה", עבודה שזיכתה אותו בציון גבוה ובהערכה רבה. זהר היה נער רציני וחושב ויחד עם זאת עליז, שמח ובדרן. הקדיש מחשבות למדע ולרפואה, להנדסה ולתכנות מחשבים ובלבו פנימה היה פייטן ופילוסוף. כתב הרבה שירים מרטיטים והגיגים, ה?רב?ה לצייר והיטיב לצלם. היה בן למופת, הקדיש מזמנו וביטא את אהבתו לשתי המשפחות, היה אח נפלא לכל אחיו ואחיותיו. בשלהי חודש פברואר 1991 גויס זהר לשירות חובה בצה"ל ויצא לקורס טיס. לאחר שנה נשר מהקורס והוצב לחיל התותחנים. זהר היה מאוכזב משיבוצו, בטענה שהיחידה אינה קרבית דיה. הוא יצא לקורס קצינים, קיבל דרגת סג"מ והוצב לשרת ביק"ל, שעל גבול הלבנון. "ביקשתי לשרת בלבנון", אמר לאביו בסיום קורס הקצינים, "זהו המקום שבו אוכל לתרום את המקסימום". ביום כ"ז באייר תשנ"ג (18.5.1993) הצטרף זהר לכוח צנחנים מובחר, שיצא לפעול נגד בסיס קדמי של החיזבאללה, באיזור אל-לואיזה, שבגזרה המזרחית של דרום לבנון. זהר דרש בכל תוקף לצאת לפעולה זו ולא ויתר עד שקיבל את האישור לכך. הכוח נתקל במחבלים שפתחו באש מטווח קצר. כוח הצנחנים השיב מיד באש. בחילופי האש נהרג זהר. עמו נהרג סגן ישראל צור-צבי. זהר לקח עמו לפעולה מצלמת וידיאו בה צילם עד כמה דקות לפני שנפתחה האש, ובכך הנציח את רגעיו האחרונים. בנעוריו, כתב זהר: "הזמן מוקפא בשני מקרים בלבד: על ידי צילום או על ידי אהבה". הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ מעגן מיכאל. הותיר אחריו הורים ובני זוגם, שלוש אחיות – הילה, שחר ולירון ושני אחים – אוריה ונדב. בן עשרים ואחת היה בנופלו. לאחר מותו הועלה זהר לדרגת סגן. שר הביטחון יצחק רבין כתב למשפחה: "סגן זהר חלמיש נתן את חייו למען מולדתו. היה חייל שאפתן, מסור לעבודתו ולתפקידו. …תרם ויזם רבות. זהר הקרין אושר ושמחת חיים כלפי הסובבים אותו". במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "זהר נפל תוך כדי קרב בטווחים קצרים בזמן שהפעיל את הנשק ונלחם באומץ ובנחישות. …הכרתי את זהר באירועי אש קשים ובמרדפים במקומות המסוכנים ביותר שצה"ל נמצא. מהרגע הראשון הוא הפגין ביטחון בידע המקצועי ובשקט הנפשי. זהר דחף קדימה את נושא הפעלת האש בחטיבה ויצר במהירות יחסי אמון וקרבה עם קציני החטיבה". במרג'-עיון נחנך מועדון קצינים על שמו. זהר הותיר עיזבון עשיר ומדהים: תמונות שצילם, ציורים, שירים וכתובים. קטעי פילוסופיה, מחשבות על אהבה והגיגים. חלק משיריו נסבו על נושא המוות ושיר אחד הוא מעין הספד לעצמו: "על קברי יצמחו חזזיות ירוקות / ופרחי בר צבעוניים מסביב. / דמי יצמיח שושנים אדומות / וכאבי שירי ערש לילדיכם…" לבקשת אמו, הלחין יאיר רוזנבלום מנגינה לשיר זה. חלק מכל אלו קובץ בספר "מה שלא יגידו המילים". נעמי זורע, חברת מעגן מיכאל, שהיטיבה להכיר את זהר מיום היוולדו, כתבה לזכרו: "נער זקוף קומה, מעט אחר. חי עם החברה ומחוצה לה. ילד קשוב לעולם מיוחד של מילים, תמונות ומעשים. צמא למילים, למראות וליופי. נער חכם, שהיו בו מן העקשנות, הסקרנות והרעב לדעת ולחוות".
