חכימיאן, אלינור

בת עליזה ומנחם, נולדה ביום ט' באדר ב' תשמ"א (15.3.1981) בירושלים, אחות למיכל, ציון ואתי. אלינור נולדה בסוף החודש השישי להריון של אמה. משקלה בלידתה היה קילוגרם אחד וירד ל-800 גרם, אך היא היתה תינוקת חזקה ושרדה. אלינור היתה ילדה מקסימה, ועל אף היותה פגה התפתחה יפה. היא החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי בפסגת זאב. בגיל עשר הצטרפה לתנועת הצופים והתמידה להשתתף בפעולות הסניף בפסגת זאב במשך ארבע שנים. היא המשיכה את לימודיה בחטיבת-הביניים בפסגת זאב ואת לימודי התיכון עשתה בבית- הספר 'רנה קאסן' בירושלים. היא סיימה את לימודיה במגמה משולבת עיונית ותיירות, בהישגים מרשימים ותעודת בגרות מלאה. לאחר שירותה הצבאי חלמה להתמחות בתחום התיירות ולהיות מדריכת תיירים. אלינור הרבתה לקרוא ספרים, אהבה מוזיקה ואהבה לכתוב שירים. היא הותירה אחריה מחברת שירים, מתוכה השיר 'להיות בעננים': "אני רוצה לאהוב אותך/ בכל מקום ובכל זמן/ אני רוצה להיות איתך/ אפילו על ענן/ אני רוצה אותך כוכב כשיש לי אפלה/ אני יודעת שאתה אוהב/ אני יודעת שאתה נמצא/! ואם היית עצוב/ הייתי מראה לך שקיעות, כמה הן יפות/ גם כשהן דועכות/ אילו רק היית רואה את צבע השמים/ עד כמה הם מסמיקים/ האם גם הם שם למעלה/ כמונו כל-כך אוהבים." בחודש ספטמבר 1999 התגייסה אלינור לצה"ל. היא שירתה בחיל-הקשר בפיקוד המרכז. מפקדיה וחבריה מספרים, כי היתה חיילת נבונה וחרוצה, וגילתה רגישות ואכפתיות כלפי חבריה ומסירות רבה כלפי תפקידה. במהלך שירותה התקרבה אלינור לדת ואף הספיקה להירשם למדרשת 'תורה והלכה' וללמוד שם שיעור אחד. בשבת שהתה אלינור בבית סבתה יחד עם דודו, שהיה חברה מזה שנתיים. במוצאי שבת, ט"ז באייר תש"ס (20.5.2000), עת נסעו מבית סבתה לבית הוריה, אירעה תאונת-דרכים, שבה קיפחה אלינור את חייה. בת תשע-עשרה היתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית- העלמין הצבאי בהר הרצל. הותירה אחריה הורים, שתי אחיות ואח. המשפחה טיפחה גן הנמצא בקרבת ביתה וקראה לו על שמה. כמו כן תרמו בני המשפחה תרומה לזכרה לבית-הכנסת שבו הם נוהגים להתפלל. מתוך מכתב הניחומים למשפחה, שכתב מפקד היחידה אל"ם שמוליק: "אלינור, זיכרונה לברכה, שירתה ביחידתי כפקידה במשרד המחשוב. בביצוע תפקידה באו לידי ביטוי תכונותיה ומעלותיה הרבות – אחריות, מסירות, דבקות במטרה ויסודיות. אך מעל לכל ניתן להדגיש כי קרנה ממנה חדוות החיים והדאגה הכנה לזולת." מתוך דברי פרידה שכתב לה ציון, אחיה הצעיר, ביום השלושים למותה: "אלינור אחותי היקרה, את הפרח שבגינה, את השושנה שטרם פרחה. חיוכך המרגש ולבך הכובש ושערך הגולש, את כולנו ריגש. אותך אוהבים כולם, ואהבתנו אליך לא תסור לעולם. אלפי סליחות ובקשות לא יחזירו אותך לעולם. את תמיד תישארי אצלי בלב, כי אותך אני אוהב."