חכים, אליהו (“בני”)

בן פאולין ושמעון הכהן. נולד ביום ו' בטבת תרפ"ה (2.1.1925) בביירות שבלבנון. בהיותו בן שבע שנים עלתה משפחתו לארץ-ישראל והשתקעה בחיפה ובעיר זו החל ללמוד בבית-הספר היסודי "כל ישראל חברים". הוא היה נער חזק וזריז והצטיין בפעילות ספורטיבית באגודת "מכבי" שבה בילה רוב זמנו והשקיע מירב מרצו. אחר סיום הלימודים בבית-הספר היסודי המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון הריאלי וכבן למשפחה אמידה נמשך לחיי מסיבות, בתי קפה, קולנוע וטיולים. אך כל אלה לא סיפוקו את רוחו ועוד בהיותו תלמיד הצטרף למחתרת לח"י. לאחר רצח אברהם שטרן ("יאיר") מפקד לח"י בידי המשטרה הבריטית והפסקתה הזמנית של פעילות לח"י התגייס לצבא הבריטי להשתתף במאמץ המלחמה נגד הגרמנים. בשורות הצבא הבריטי מילא תפקידים בשירות ארגונו: הפיץ חומר תעמולה בקרב החיילים היהודים והעביר ממצרים משלוחי נשק למחתרת. עם חידוש פעילות לח"י בראשית 1944 ערק אליהו מן הצבא להצטרף למערכה המחודשת. הוא התגלה כלוחם נועז וצלף מעולה, ובין השאר השתתף בניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הארולד מק-מייכל. כשהחליט מרכז לח"י להתנקש בחיי הלורד מוין, המיניסטר הבריטי לענייני המזרח התיכון היושב בקהיר נבחר אליהו חכים להשתתף בביצוע המשימה. הוא הוברח מן הארץ לקהיר והחל ללמוד את המשימה עם חברו לפעולה אליהו בית-צורי. ביום 6 בנובמבר 1944 יצאו השניים לביצוע המשימה כשהם אורבים למכוניתו של הלורד. משקרבה המכונית למקום המארב פתח אליהו את הדלת האחורית וירה שלושפעמים במוין. אליהו בית-צורי נאלץ לירות בשלישו והשניים החלו נסוגים על אופניהם. שוטר מצרי שדלק אחריהם ירה ופצע את בית-צורי. אליהו כשכבר התחמק מן המרדף, חזר לחלץ את חברו הפצוע, אבל נמנע מלפגוע בשוטר המצרי בהתאם להוראות שקיבלנו ממפקדיהם. כך נפלו בידי רודפיהם. במשפט נשאו נאומים פוליטיים מכוונים נגד בריטניה ומדיניותה במזרח התיכון והדי נאומים אלה עשו רושם רב במצרים עצמה וברחבי תבל ועוררו אהדה רבה לשני הצעירים. ב-11.1.1945 הוצא גזר דין נגד השניים: מוות בתליה. ממקום מאסרו, בעודו מחכה לביצוע גזר הדין, כתב אליהו למשפחתו: "כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים – ואני מקווה כי קרוב היום – כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור". בח' בניסן תש"ה (22.3.1945) הובל אליהו אל תא הנידונים למוות וכשלבש את בגדי הנדונים אמר: ,זאת החליפה היפה ביותר שלי בחיי". הוא ביקש גיליון נייר וכתב להוריו: "הורי היקרים, אל נא תתאבלו עלי. אני שולח ברכה חמה לכל העם העברי בארץ-ישראל ומתפלל לגאולת עם ישראל". הוא עלה לגרדום ובפיו "התקווה" וקריאת שמע. הוא נטמן בבית הקברות היהודי בקהיר. ב-22.6.1975 הועלו עצמותיו לארץ ישראל ונטמנו בטקס צבאי מלא בהר הרצל בירושלים. פרקי חייו וגבורתו מונצחים בספרים רבים, ביניהם "המעש" למ. פרנק; "ספר עולי הגרדום" לי. נדבה; "חיילים אלמונים" לי. בנאי ועוד. בדצמבר 1982 הוציא השירות הבולאי של מדינת ישראל בול לזכרו, וכן נקראים על שמו רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ.