חיקינד-טוקצ’ירוב, אריה (אריק)

בן בת-שבע ואברהם, נולד ביום י"ז בטבת תרפ"ג (5.1.1923) בירושלים. אריה למד בבית-הספר היסודי בקרית חיים, התחיל ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, הפסיק את לימודיו ונתקבל כחניך בחברת-החשמל לעבודה בהרחבת הרשת במחוז הצפון. בערבים השתלם בבית-ספר מקצועי בכל ענפי החשמלאות. מילדותו הצטרף ל"הגנה", סיים קורס אתתים ובמאורעות תרצ"ו- תרצ"ט שירת כאתת בקרית חיים והדריך באיתות את חניכי בית- הספר "אהבה" שבקרית ביאליק. הוא הצטיין ברצינותו, בדייקנותו ובמסירותו במילוי כל תפקיד בעבודתו ובשירות המולדת. במלחמת-העולם השנייה התגייס לחיל המהנדסים בצבא הבריטי, אחרי שנאלץ להמתין, לפי דרישת הוריו עד שמלאו לו 18 שנים. גם בצבא שקד על אימוני- קרב שונים לצורכי שימוש ב"הגנה". במכתביו אל אמו הביע את לבטיו ואת הרהוריו הקשים המתעוררים בו לרגל אדישותו ושאננותו של היישוב. עמידתו המלוכדת של היישוב ועמידתו האיתנה של קיבוץ רמת הכובש בתקופת חיפושי הנשק החזירו בו את האמונה בכושרו ובחוסנו המוסרי של היישוב בארץ כשם שההיחלצות של חיילינו באירופה לעזרת שארית הפליטה עודדה אותו להאמין בהם ובערכם הלאומי והמוסרי. היה פעיל בקרב החיילים באירופה ששירתו שירות סודי את ה"הגנה" ברכישת נשק והעברתו ארצה מאפריקה, בארגון עזרה לשארית הפליטה באיטליה וביצירת הקשר האלחוטי הראשון, ללא תיווך זרים ופיקוחם, מאיטליה למרכז ה"הגנה" בארץ, ובפעולות רבות אחרות. אירגן חברים רבים, לפני שחרורם מהצבא, לקבוצת ההתיישבות השיתופית בני דרור על בסיס חקלאות ועבודה טכנית. את תעודת שחרורו מסר לפליט-פרטיזן כדי שיוכל לעלות ארצה והוא עצמו נשאר בחוץ- לארץ, אירגן והוליך שיירות מעפילים. הוא שב לארץ באונייה "שבתי לוזינסקי", בה שירת כאלחוטאי. ביקש חופשה מחברת-החשמל והצטרף למושב בני דרור, ובשמשו בו אחראי לענייני הביטחון הכין מקלטים, בשעה שביישוב לא חשבו כלל על מלחמה קרובה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס, על אף התנגדות חבריו במושב, לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח ויצא להילחם כחבלן וכלוחם בסוגי-נשק אחרים להגנת ירושלים הנצורה. בייחוד התבלט בקרב על קטמון. הוטל עליו לפרוץ פתחים בקירות והוא מילא את תפקידו בזריזות מפליאה. אחד משלושת הבתים הראשונים שנכבשו על-ידי הפלמ"ח היה בטווח פצצות מרגמות ותחת אש קטלנית בלתי-פוסקת של האויב. אף-על-פי ששני מקלענים שכבו על הגג מאחורי מחסה-מגן, עלה אריק על דעת עצמו על הגג והטיל רימונים על הערבים שניסו להתקרב אל הבניין והפיל בהם חללים. אריק סירב להישמע לפקודת המפקד לרדת מן הגג והמשיך בפעולה הנועזת והאמיצה הזאת עד שנפצע, וכשפגע בו פגז וריסק את ירכו, התקרב בזחילה אל דלת המדרגות, ולחובש שבא לקחתו אמר שלא יסתכן ולא ייגש אליו ובעצמו יזחל לדלת. ועוד אמר: "אברהם, חבל, טפל באחרים, לי אין סיכויים". ברגעיו האחרונים אמר לחבריו: "מסרו-נא שלום להורים והגידו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. היה כדאי, הרגתי בהם שבעה ואנו ניצחנו". וכך נפל, ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.