בן מרים ויוסי. נולד ביום י"ג בסיוון תש"ם (28.5.1980) בחיפה. טל הגיח לאוויר העולם בשעה שלוש לפנות בוקר, וכך קיבל את שמו. תלתלי הזהב שעיטרו את ראשו של התינוק השמנמן זיכו אותו בכינוי "טלטל". עם השנים הושלו התלתלים וגופו התעצב, אך שם החיבה נותר שריר וקיים ושגור בפי כל. כשהיה טל בן שנה לערך עברה המשפחה להתגורר בקריית מוצקין, כדי שטל יגדל בסביבה טובה ויפתח את כישוריו במוסדות החינוך המתאימים לו ביותר. עובדת היותו בעל חוש טכני יוצא דופן נחשפה כבר בשנים הראשונות: הוא אהב להרכיב לגו ופזלים, ומנגד – פירק לגורמים רבים מצעצועיו, כי סקרן היה לדעת איך נראים הדברים מבפנים וכיצד הם פועלים. אל הרופאה, שביקר אצלה לעתים תכופות בשל מחלת האסטמה, הסכים ללכת רק כשניתן לו לאחוז במברגו. בן שלוש היה טל כשהחל לבקר בגן הילדים. אצל הגננות רבקה ושוש בגן "עין גדי" זכה לחינוך טוב וספג אווירה נעימה. הוא התגלה כילד נוח ושקט, צנוע וביישן. בהגיעו לגיל שש החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ויצמן", שם למד עד כיתה ח'. מוריו מעידים כי היה מטובי התלמידים והיווה מודל לחיקוי וכי נותר רגוע וצייתן גם בהמשך. בהיותו בכיתה א' נרשם טל לחוג שחמט וכעבור שנה החליף את האתגר המחשבתי במנוי לספרייה המקומית והחל "בולע" ספרים. בכיתה ה' עבר לתחום הספורט, גילה את אהבת הכדורסל ובארבע השנים שלאחר-מכן השתתף בקביעות בחוג כדורסל מטעם עיריית קריית מוצקין. הוא נטל חלק בתחרויות ספורט שונות ובאחת מהן אף זכה במקום ראשון. לאורך השנים שחה באופן סדיר וכך נאבק בקוצר הנשימה. כשהגיע לגיל מצוות, עלה טל לתורה בבית-הכנסת הגדול בקרית מוצקין. האירוע נחגג ברוב פאר והדר בנוכחות רבים מאוהביו, ולאחריו נסע עם בני משפחתו לחוץ-לארץ ונהנה מהנופים החדשים שנגלו לעיניו. באותה תקופה נרשם לחוג עץ במתנ"ס המקומי והוציא מתחת ידיו עבודות נאות. בשיעורי המלאכה בבית-הספר הפליא לתפור, לצייר, לרקום ולסרוג והוכיח כי כישוריו האמנותיים אינם נופלים מכישוריהן של הבנות. טל הקדיש רבות משעות הפנאי שלו למחשבים. הוא אהב את כל הקשור במחשבים, התעניין בחומרה ובתוכנה, התמצא בעולם הווירטואלי וגילה מומחיות של ממש. ידי הזהב שניחן בהן בשילוב המוח האנליטי והכישורים ההנדסיים שלו הפכוהו ל"טכנאי הבית": כל מכשיר מקולקל שעבר תחת ידיו תוקן וסודר לאחר שאיתר את נקודת התורפה ויישם את הפתרון הדרוש. טל בורך גם בשמיעה מפותחת ובכשרון מוזיקלי טבעי. משקיבל מהוריו מפוחית-פה וספר תווים למד לנגן בעצמו ולא נזקק לשיעורי נגינה. אכן, מוזיקה היתה אחת מאהבותיו הגדולות. הוא היה פתוח לסגנונות מוזיקליים מגוונים וידע ליהנות מאופרה קלאסית משובחת כמו גם ממוזיקת "האוס" קצבית ועכשווית. טל עשה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון "אורט מוצקין" ואך טבעי היה שיבחר במגמת מחשבים. כיוון שהיה תלמיד מצטיין, הוצע לו לעבור לכיתת מדעים שבה ילמד את כל המקצועות באופן מוגבר, בהיקף של חמש יחידות לימוד. טל נענה לאתגר והוכיח שוב ושוב את יכולותיו. הוא סיים את בחינות הבגרות בציונים מעולים. משהתקרב מועד הגיוס והתברר כי שירות קרבי אינו אפשרי בשל מחלתו, הציעו לו הוריו כי ילך ללמוד מקצוע. הודות להישגיו הגבוהים בבחינה הפסיכומטרית התקבל למגמת הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. במהלך לימודיו בטכניון כתב טל עבודת גמר מעמיקה על מטוס ללא טייס. לאחר שחויל, בראשית נובמבר 1998, החל את לימודיו במסגרת העתודה האקדמית. במהלך הלימודים שימש כעוזר מחקר ונטל חלק בעבודת המחקר שכתב פרופ' דניאל ויס על דולפינים. תרומתו צוינה מעל דפי המגזין היוקרתי Journal of Biology שבו התפרסם המחקר. ארבע שנים של לימודים אינטנסיביים הסתיימו בקיץ 2003. טל קיבל את התואר מהנדס והיה למושא הערצה ולגאוות המשפחה. חודש לפני-כן התגייס לצה"ל בפעם השנייה והחל את שירותו ב"טכני" של חיל-האוויר. במשך חודשיים השתלם בקורסים וביצע משימות שונות. כאן נחל, לראשונה בחייו, כישלון, כאשר הוחלט שלא ימשיך עם חבריו לקורס הקצינים הקרוב. הוא עבר לשרת בקריה בתל-אביב וקיבל, בתוך חודש, דרגת קמ"א (קצין מקצועי אקדמי). טל הרשים את מפקדיו בחריצותו ובידע המקצועי שגילה וגם את "גיבושון" היחידה במצפה רמון אירגן בהצלחה רבה, ובמהלכו הפגין את כישוריו בכל ענפי הספורט. טל היה בחור יפה, גבוה ועדין, אהוב ומיוחד. נכונו לו עוד אתגרים רבים ואולם חייו נקטעו בפתאומיות מסתורית. ביום ה' בתשרי תשס"ד (30.9.2003) נפל טל בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים-ושלוש. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – תמי ומיכל. אחותו תמי כתבה לזכרו: "אנחנו לא תופסים ולא קולטים, לא מבינים ולא מאמינים, אנחנו לא מסכימים – אך משלימים, לא מעכלים – אך מקבלים." הדודה בתיה כתבה שיר לזיכרו: "הבוקר הגיח הגיע/ השחר האפרורי הפציע/ האור הקלוש הבליח/ והאיר אגל טל צחור/ הנח על זלזל צעיר וירוק/ מנצנץ באור יקרות/ מעלה ומנציח נשכחות/ של ילד קט, עיני ירוק ברקת/ זהוב שער וחוכמה מתמדת/ שקט, צנוע, נעים וחייכן/ מתמיד, מסור וידען/ את אשר בלבו איש לא ידע/ תמיד הביא לנו אושר ושמחה/ אל המרומים נשאנו עיניים/ לעבר גאוות המשפחה לא יום ולא יומיים/ כעת הוא מלאך לבן כנפיים/ עטוף הילת אור מסנוורת עיניים/ ברק כחול יהלומים הנמצא בשמים/ שומר עלינו שבעתיים/ מצפה שנפחית את הכאב החותך, השורף, המתמיד/ שנזקיף הראש המורכן/ לעבר תקווה ושאיפות וחיים טובים יותר בעתיד." חבריו לשירות הצבאי כתבו: "כרעם ביום בהיר נפלה עלינו ההודעה כי עלית בסערה השמימה. טל, שהצטיינותו בלימודים תורגמה להצטיינות בשירות הצבאי; שהיה ראשון להגיע למדור ואחרון לעזוב אותו; שמסירותו לשירות הצבאי לא ידעה גבול; שצניעותו לא הצליחה להסתיר את הישגיו; שרוח ההתנדבות פיעמה בו בכל צעד ושעל; שמקצועיותו היתה לשם דבר; שגם את משימותיו הקשות ביצע בקור רוח, בשלווה ובשאיפה למצוינות; שלא ידע כיצד לפגוע בזולת; שהמוטיבציה שלו הרקיעה שחקים מעבר לגבהים המוכרים בחיל-האוויר; ששימש דוגמה ומופת לכל מכריו; ששילב נפש בריאה בגוף בריא והצטיין בפעילות ספורטיבית; שלא הכיר את המלה 'לסרב', והתנדב לבצע תורנות מבלי להסס ביומו האחרון אתנו. … במדור שלנו טל ממשיך לעבוד, ליבו פועם, קולו השקט מעיד על ביישנותו וחיוכו הרחב מסגיר את חדוות החיים העצומה שלו. שמך, טל, מעיד על הלחלוחית שמפיחה חיים בכל מקום שאליו מגיע הטל – וכך גם נשאר זיכרונך טבוע וחרות בקרבנו – קצין מסור ומצטיין שנועד לגדולות." דודתו של טל, אביבה, כתבה: "… ואתה הנסיך הקטן שלנו./ כמו הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט-אקזיפרי,/ שמבחין ומבין בשונה מסתם בני אדם./ קורא את נפלאות היקום ומשמעותן של עובדות,/ הולך ונעלם…/ כך גם אתה." המכון הטכנולוגי לישראל (הטכניון) הנציח את טל בקריאת ספר בספריית הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל, שבה למד, על שמו. משפחתו נטעה לזיכרו חורשת עצים ביערות הקרן הקימת לישראל.
